1972. אני לומד, זוהי שנתי הראשונה באוניברסיטת בן גוריון. בוקר בוקר בלכתי מתחנת האוטובוס לקמפוס אני חולף, בחצותי את מרכז רסקו, על פני לשכת עיבוד נתונים של IBM. אלה ממש שנותיו הראשונות של המחשב (של כל מחשב שהוא !) במדינת ישראל . לקראת תום השנה אני לומד קורס בשפת FORTRAN, ומתגלה לפני עולם חדש, עולם המחשוב.

 

אני נלהב.

 

סיימתי את השנה בהצטיינות, שלישי בקורס בן כמאה ועשרים סטודנטים (ניצבים לפני שלמה מיכאלי, חבר של דפנה לעתיד לבוא, וחיים חוצב, חברי הטוב אשר ייהרג בעוד כשנה במלחמה), ובפרץ של חוצפה אני נכנס ללשכת IBM. אני מסביר שזה עתה סיימתי קורס ב- FORTRAN, ומציע את עצמי לעבודה בתכנות.

 

מובילים אותי אל אריה (רוגובסקי), ראש הלשכה . אריה מסביר לי שהם עובדים בשפה שונה, COBOL שמה, המתאימה לעולם המסחרי בעוד FORTRAN הינה שפת תכנות מדעית. הוא מציע לי ללמוד את השפה החדשה, בלימוד עצמי, באמצעות חוברות הדרכה של IBM. לאחר שאסיים ללמוד יבחנו אותי באמצעות תרגיל, אם אשלים אותו בהצלחה יציעו לי עבודות במסגרת קבלנית.

 

ואכן, אני לומד (החוברות נהדרות!), עובר את התרגיל בהצלחה, ומתחיל לקבל עבודות, תוכנית אחר תוכנית . אני רושם לעצמי את מספר השעות שאני עובד על כל מטלה, אך מחליט לתת לאנשי הלשכה להחליט בעצמם כמה לשלם לי. אני מופתע לטובה, עם גמר כל מטלה מחדש, מגובה התגמול שאני מקבל. בסוף חופשת הקיץ ולקראת שנת הלימודים השניה “מחסנית הכסף” מלאה. אוכל ללמוד כל השנה מבלי צורך לפרנס עצמי; הדבר חשוב לי מאחר והחלטתי בעוד מועד לא להיעזר כלכלית ככל שאוכל בהורי במהלך הלימודים.

 

במהלך שנת הלימודים השניה פונים אלי מהלשכה. חלק מהלקוחות מבקשים שינויים בתוכנה, ואך טבעי הוא שאני, אשר כתבתי את התוכנית המקורית, אבצע את העדכונים הנדרשים. אני מסרב. בהבזק של יהירות נעורים (וקריאה לא נבונה של המציאות) אני מסביר להם שאיני רוצה להסיט את תשומת לבי מהלימודים במהלך השנה. בלית ברירה הם פונים לפתרון היקר, למתכנתים אחרים.

 

שנה חולפת, מסתיימת השנה השניה, ומתחילה חופשת הקיץ. אני חוזר ללשכת IBM ומבקש, כבחופשת הקיץ הקודמת, עבודות חדשות; הם כמובן מראים לי את הדלת. אני מבין את שגיאתי, אך כעת כבר מאוחר מדי. אני מתרוצץ ומחפש עבודה בתכנות באוניברסיטה ובמפעלי התעשיה, ללא הצלחה, לא רבים המחשבים בבאר שבע, והימים עוברים. כחודש ומחצה אל תוך החופשה, לקראת מחצית ספטמבר, אני מרים ידיים ומוצא עבודה כמחסנאי במפעל תשלובת ערד אשר במישור רותם, בשכר שעתי זעום. כדי להדביק את הפיגור בהכנסות אני עובד קשה, משמרת וחצי עד שתי משמרות כמעט מדי יום; השכר היומי הממוצע שלי, בזכות זה, הינו גבוה מאד.

 

יום כיפור ה-6 באוקטובר 1973. המלחמה פורצת. הספקתי לעבוד 19 ימים.

 

אני מגויס מיד. אני משרת בחזית הדרומית בחטיבת צנחני מילואים 55, ומשתחרר במהלך מרץ 1974, כעבור יותר מחמישה חודשים. סטודנטים מהווים חלק לא קטן בכח הלוחם של צה”ל ועל מנת לפצותם ולתגמלם הממשלה מתקינה תקנות חדשות. על פי אלה, מגויסים אשר עבדו פחות מ-45 ימים ברצף לפני פרוץ המלחמה, יקבלו פיצוי על פי שכרם היומי הממוצע בתקופת עבודתם, עבור כל יום גיוס, ולא על פי שכרם הממוצע החודשי בשלושת החודשים שקדמו למלחמה, כפי המתבקש מהתקנות הקודמות. עבורי, אשר הספקתי לעבוד רק 45 יום עד פרוץ המלחמה, ההפרש הינו עצום.

 

אני מגיש את הטפסים והאסמכתאות לביטוח הלאומי.

 

לתדהמתי, הם מבצעים חישוב על פי השכר החודשי הממוצע לשלושה חודשים. אני פונה ללשכת הביטוח הלאומי בבאר שבע האמונה על הטיפול, ופוגש שם את זמירה (זהו שמה, הזכור לי לטוב עד היום), אשר טיפלה בתיקי וביצעה את החישוב במו ידיה. אני מסביר לה שעל פי התקנות החדשות, ומאחר ש-19 ימים הם פחות מ-45, עלי לקבל תגמול המחושב לפי השכר הממוצע היומי. לא, היא מסבירה לי בלהט, חזור והסבר, לו עבדתי 40 יום, אולי אפילו 30 זה אכן היה נחשב ל”פחות מ 45″, אבל 19 ??! אני עומד בפני חומה בצורה. איני מצליח להוכיח או לשכנע ש-19 הינם פחות מ-45. בצר לי אני כותב מכתב למנכ”ל ביטוח לאומי, מסביר את המקרה ומבקש את התערבותו. כעבור מספר שבועות מגיעה התשובה: אני צודק, והם מוציאים הבהרה לכל סניפי ביטוח לאומי בארץ.

 

19 הם אכן, גם בביטוח הלאומי, פחות מ-45.