1967. חברי ילדותי מדימונה ואני מתוודעים לסיאנסים, ועורכים מפעם לפעם שיג ושיח עם רוחות. הטקסים מוזרים וגדושי מסתורין: אנו מציבים בחדר אפל ושקט, במרכזו של שולחן, מגש עליו רשמנו בעוד מועד את אותיות האלף-בית, את עשר הספרות ואת התשובות הקצרות “כן” ו”לא”. כולנו מניחים אצבע קלילה על כוס הניצבת במהופך על המגש, קוראים בקול רם לרוח ומזמינים אותה להצטרף אלינו. אנו מצטווים לעקוב אחר תנועת הכוס אך לא להניע אותה במודע בעצמנו. כרגיל, הפלא ופלא, כעבור דקות מספר הכוס מתחילה לנוע, לכאורה בכוחות עצמה. אנו שואלים אז שאלות מכל מין וסוג, והכוס מתרוצצת ונעצרת על אותיות לסירוגין. רישום תחנות העצירה מניב בדרך כלל תשובות בעברית, בעלות הגיון סביר.

הסקרנות והמסתורין, מתובלים בקורטוב של חשש, מניעים אותנו.

במהלך אחד הטקסים אנו מנסים לברר באיזו מידה זקוקה הרוח לעינינו שלנו על מנת לכתוב, באמצעות הכוס המתרוצצת על פני המגש, דברי טעם והגיון. למטרה זו כולנו מכסים את עינינו למעט אחד מאתנו אשר ירשום, מבלי לגעת בכוס, את תשובותיה של הרוח. הרוח מגיעה, הכוס מתחילה להתרוצץ, שאלות נשאלות והרשם שלנו רושם. אני בטוח, משוכנע לחלוטין, שאני עוקב אחר הכוס אך איני מעורב בשום אופן פעיל בהנעתה. במהלך השיח עם הרוח אני שומע צחקוקים סביבי, ולאחר מספר דקות מחליט להוריד את כיסוי העיניים שלי. מסתבר שמזה כמה דקות כולם הסירו את אצבעם מהכוס ואת כיסוי העיניים. אני הוא היחיד אשר במשך אותן דקות ארוכות מניע את הכוס בעיניים עצומות, בעודי משוכנע עד עומק לבי שאין לי כל יד (ואצבע) בדבר.

1977. כפר ירוחם. אנו שומעים שנפתח בעיירה חוג לפאראפסיכולוגיה ואנחנו, אבא ואני, מצטרפים. במהלך אחד מטקסי הסיאנס מופיעה בפנינו רוח מיוחדת, המכנה עצמה “בן בלי שם”, השוהה לדבריה ב”גיא בן הינום” והמבלה את ימיה ב”בעירת תמיד לחבר מרעים”.

שוב מסתורין, שוב חשש, ושוב סקרנות.

אנו מחליטים שנשאל את “בן בלי שם”, כל אחד בתורו, שאלה אישית אשר התשובה לה לא ידועה בציבור; השואל לא יגע בכוס במהלך התשובה. בהגיע תורו אבא שואל מהו שם המשפחה הקודם שלנו ושנינו מסירים אצבעותינו מהכוס. “בן בלי שם” עונה”: “קפלנסקי”; זוהי תשובה משונה, נראית תלושה מכל הקשר, ולא נכונה בעליל. בתורי אני שואל ממה מת, במהלך מלחמת יום כיפור, חבר ללימודי באוניברסיטה בשם דן שרוני. “בן בלי שם” עונה: “אי-ספיקה, בצקת”; זו תשובה מסקרנת שכן דן אכן נפטר (במהלך המלחמה) ממחלה כלשהי ולא נהרג בקרב, כפי שניתן היה לשער מנוסח השאלה ומנסיבות הזמן. כעבור מספר ימים אבא נזכר ומספר לי כי במדרשת שדה בוקר בה הוא לימד עבד מורה נוסף ממוצא ארגנטינאי; שם משפחתו הקודם, למרבית הפלא: “קפלנסקי”. אני מנסה לברר בבית חולים סורוקה, לצערי ללא הצלחה, ממה נפטר דן שרוני.

אבא מותיר לנו בירושה, במזוודה קטנה (אשר ליוותה אותו כל חייו) מעטפה חתומה המכילה רישומי סיאנס, בו לא השתתפתי, ועליה רשום “סודי ביותר”.

1979. אוניברסיטת תל אביב. נודע לי שנפתח קורס חדש, “מבוא לפאראפסיכולוגיה ניסויית”, ואני מצטרף כמאזין. המרצה, פרופסור הנס קרייטלר, הינו איש בעל שם ומייסד המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה.

הוא מסביר שבתחילת המאה העשרים המחקר בתחום עבר תפנית חדה: חקר המדיומים, אנשים הטוענים ליכולות פסיכיות מיוחדות, ננטש. תמיד מתעורר ספק ועולות השאלות לגבי אמינותו או שרלטנותו של המדיום הנחקר. במקומו, אומץ מחקר סטטיסטי המתבצע על מתנדבים, אנשים מהשורה, בעיקר באמצעות חפיסת קלפים מיוחדת שפותחה לשם כך. הנחת המחקר כעת הינה שאם אכן התופעות הפסיכיות קיימות, הן נחלת האנושות כולה, ובני אדם נבדלים זה מזה רק בעוצמת ה”כישורים”.

ההבדל הינו כמותי ולא איכותי, בדיוק כפי שכולנו מסוגלים לנגן בפסנתר, מי כארתור רובינשטיין ומי – ובכן, כמוני.

נצברו כבר עשרות שנים של מחקר סטטיסטי והדעה המקובלת כיום הינה שחלק מסויים מתופעות הפאראפסיכולוגיה (התחום רחב, מפוצל ומגוון: טלפטיה, טלקינזיס, ראית הנסתר, ראית הנולד, כתיבה אוטומטית, וכדומה) אכן אמיתיות, שרירות וקיימות באנושות, בתוקף סטטיסטי משמעותי אבל בעצימות נמוכה. לסוגים אחרים של תופעות, לעומת זאת, לא נמצאו עדויות בעלות תוקף סטטיסטי סביר. קרייטלר נוגע למשל בתחום הכתיבה האוטומטית ומספר שנמצא כי אין בו ממש. האנשים המדווחים על כך הינם למעשה חולי סכיזופרניה, או שרלטנים.

לידי במהלך השעורים יושב חייל צעיר. אנו משוחחים: מסתבר שמזה מספר שנים הוא חווה ומתנסה בכתיבה אוטומטית. הוא משרבט על מחברת, ללא שליטה וללא מודעות, בכתב גדול ומסורבל דברים שאינם נובעים מ”עצמו”. דברים אלה לדבריו מוכתבים לו על ידי מדריך חוצני, חייזר, אשר מנחה אותו במעשיו. הוא יכול לקיים שיח עם מדריך זה גם ללא הכתיבה במחברת, שיח אילם בינו לבינו בתוך מוחו בלבד, אבל אם יעשה כך, לדבריו, יקשה עליו להבחין בין דברי עצמו לבין דברי החוצן-המדריך. הוא מספר לי שלאחרונה הוא מקיים מפגשים מסוג זה בחבורה, ומזמין אותי להצטרף אליהם כצופה.

הפחד גובר על סקרנותי, ואני מתחמק.