12 באוגוסט 1968. יום הגיוס הגיע, אני מתייצב בבקו”ם בתל השומר ומצהיר על רצוני להתנדב לצנחנים. אנו עוברים מבחן כושר, ריצה “על זמן” במסלול חולי; אני משקיע את כולי בריצה ומקיא את נשמתי בסופה. ידי חלשות, חלשות מאד, ואני מתקשה לעבור את המקבילים מקצה לקצה. ובסוף המבדק—ראיון אישי קצר. קשה לי להאמין בכך, אך אני מתקבל. אני מחליף את נעלי לנעליים אדומות, סמל יחיד לגאוות היחידה בשלב זה. אנו צועדים בגאון ברחבי הבקו”ם. מתגייסים אחרים, נעליהם שחורות, עומדים מהצד, צופים בנו ומרכלים, “זה יהיה הנפל הראשון” אומר אחד, ומצביע (או כך אני מדמה) לכיוון שלי.

 

טירונות בבסיס א-ראם. האזור, סמוך לשועפט ולירושלים הינו הררי ומאתגר. עליה, ירידה שבסופה עוד עליה, וחוזר חלילה. ריצות, מסעות, מסעות אלונקה וטרטורים. בכל מחלקה מתגלה חייל אחד המתקשה לשאת בנטל. אלה ה”פדלאות”. הפדלאה “של” מחלקה 2 הינו רוזנבלאט, ואילו הפדלאה שלנו, של מחלקה 1, הוא אהוד צימרינג. צימרינג, ככל פדלאה, בוכה, בוכה ומיילל בקול רם, מעורר בנו תערובת של חמלה ולעג. הוא בוכה במהלך כל הדרך, בכל מסע, בכל ריצה, בתוואי הררי כבמישורי; ותפקידנו, כל אחד בתורו, למשוך אותו בכח בידיו, כך שיגיע אתנו, ולא מטר אחרינו, אל יעדנו.

 

זהו ללא ספק עינוי, וצימרינג, על בכיו ויללותיו, נושא את משא הצלב שלו בגבורה. צה”ל של אותם ימים אינו מעביר חייל המגלה אי-כשירות ברמה כזו ליחידה אחרת, מתאימה יותר, בה הוא יוכל לתרום את חלקו תוך שמירה על כבוד האדם שבו; מדוע זה כך, והאם נוהג מעוות זה מתקיים גם כיום? לצה”ל התשובות. בסוף הטירונות יחידות הצנחנים שולחות, ברוב איוולתן, את פדלאותיהם לקורס חובשים. זהו קורס מקצועי ארוך, וחובשים אלה, וצימרינג ביניהם, חוזרים בסיום הקורס לגדוד ומשמשים בעת מלחמה בתפקיד חשוב ורגיש מאין כמוהו, אולי התפקיד הדורש אומץ, כשירות ובגרות יותר מכל תפקיד אחר, תפקידו של החובש הקרבי.

 

ידי חלשות ואני לוקה בקואורדינציה. אני מתקשה שוב ושוב בביצוע עליות על מתח, בטיפוס על חבל ובמעבר קיר, ואני נקרא בהפסקות המנוחה שוב, ושוב, ושוב על ידי מפקד הכיתה המסור שלנו, שמואל בן-ראובן, ומבצע בהדרכתו תרגולים נוספים. לקראת תום הטירונות אנו עוברים מבחן “מסלול כושר”; כצפוי אני עובר יפה את קטעי הריצה, אך מתקשה ונכשל בתרגילים הדורשים קואורדינציה וכח ידיים. בהיוודעי את ציוני הסופי, נכשל, תסכולי קשה, קשה מנשוא, ואני גואה בבכי, בכי של ממש, איני יכול לעצור את דמעותי.

 

ציחק לו גד, אל הגורל המזרח תיכוני, וצימרינג סיים את חייו הקצרים במעשה גבורה חריג, מפעים: באפריל 1984, חולית מחבלים תקפה בירושלים. צימרינג, אזרח מהשורה בן שלושים וארבע בעת הזו, נכח במקרה במקום, נפצע קל ותפס מחסה. ממקום מחסהו ראה אדם שנפצע שרוע באמצע הרחוב. צימרינג, כחובש נאמן, רץ לסייע לו. המחבלים ראוהו, ירו בו, והרגו אותו.