1963. כיתה ט’ טקסטיל. כיתתנו קטנה. כמעט כולנו עולים חדשים, מי יותר ומי פחות, ערב רב של רקעים, גלויות ותרבויות. הצברים, למעט איתי (גבעון) בנו של מנהל המפעל הגדול של “כיתן” בעיירה, לומדים בכיתה מקבילה בבית הספר העיוני. שני בתי הספר סמוכים, אך מתנהלים כעולמות חברתיים נפרדים.

 

כיתתנו קטנה היא אבל עליזה, ולעליזות יש מחיר. את המחיר משלמים, שלא מרצון, חלק מהמורים.

 

מורנו לאנגלית הינו “המורה הקטן”; שיעוריו מתנהלים בכיתת צריף אשר רצפתה לוחות עץ רופפים; “המורה הקטן” ככינויו כן הוא, ורובנו גבוהים ממנו כמעט בראש. בבוא עלינו הרוח הטובה אנו יושבים בכסאותינו בשעור ומתחילים ללחוץ על רצפת העץ ולהרפות בקצב אחיד. הקצב מוכתב בלחש ובחוש על ידי חברנו שלום (רואש). הרצפה, ממש כמו אותו גשר אשר התמוטט בשל קצב הצעידה האחיד של החיילים החוצים אותו, מתנדנדת על פי הקצב, בעוצמה הולכת וגוברת, ו”מורנו הקטן”, העומד לפנינו ומרצה את תורתו, מוצא עצמו מקפץ מולנו בעל כורחו. צריך להתקדם בלימוד, הוא מפציר בנו בייאושו, ואנו מקדמים בתגובה אט אט ובשקט את ספסלינו עד אשר מורנו, המוקף סביב לחלוטין, מתקשה לברוח מהכיתה עם צלצול פעמון ההפסקה הגואל.

 

אנו לומדים טקסטיל והכותנה על צורותיה השונות מצויה בשפע בסביבתנו. וכך מוצא את עצמו המורה פור, מורה לתאוריה של הטקסטיל, מסתובב ברחבי בית הספר כשזנב כותנה ארוך ועבה צמוד לאחוריו, וזנב ארוך לא פחות של ילדים מזדנבים אחריו ומצחקקים.

 

זכיתי במקום הראשון בתחרות העירונית ואני אלוף הנוער בשחמט של העיירה. הדבר נודע למורה פינגר, מורנו לטקסטיל בבית המלאכה, והוא חייב, אבל ממש חייב, לנצח אותי. וכך קורה שבמהלך אחד ה”שיעורים” הוא מציב שניים מחברי לכיתה כשומרים בכניסות לבית המלאכה ובעוד כל יתר חברי מתרוצצים ומשתוללים המורה פינגר ואנוכי יושבים דמומים ומרוכזים בין המכונות, סביב הכלים והלוח.

 

אנו מספרים למורנו לתנ”ך, המורה בעדני, שיעקב לוי חברי (זכרונו לברכה, נהרג בתאונת דרכים בתחילת שנות השבעים) ואני בנינו משדר רדיו בגלים קצרים. לא ייתכן, הוא אומר, איני מאמין לכם. אם כך בוא נתערב, אני עונה. נתערב, הוא מסכים. ובכן, פתח את מקלט הרדיו שלך מחר בארבע אחר הצהריים בתחום תדרי תחנות חובבי הרדיו, תחום ה “40 מטר”, ואם תשמע אותי קורא את יהושוע פרק א’, תפטור את הכיתה ממבחן סוף השליש; התערבנו? התערבנו, הוא עונה. וכך יש לכולנו, כל בוגרי כיתה ט’ טקסטיל, “חור” בידיעותינו בספר יהושוע, עד עצם היום הזה.

 

ויש גם שהמורים שלנו נושמים סוף סוף לרווחה. זה קורה כאשר, על פי קול פנימי מסתורי, אנו קמים כאיש אחד ובורחים לטיול של שעה לגבעות ולוואדיות שסביבנו, נוטשים אחרינו כיתה ריקה ומורה פעור פה.

 

כך המורים כולם. ורק מורה אחד פטור מנחת זרוענו. זהו המורה שלנו למתמטיקה ופיזיקה, מורנו האהוב ומחנך כיתתנו, המורה ניסני. מספיק מבט, מבט אחד מהיר, והכיתה כולה נכנעת ויושבת דוממת וקשובה. זה לא פוטר אותו כמובן לחלוטין, ודוד ברגר (לימים דודו דותן ז”ל, בדרן ידוע בזמנו במחוזותינו), גם הוא תלמיד בשכבתנו, מבסס עליו, ועל מבטאו הארגנטינאי המובהק, את מערכון סוף השנה. דוד עושה עבודה טובה וכולנו, המורה ניסני ותלמידיו, צוחקים עד בכי ובוכים מצחוק.

 

כך חולפות אצות להן שנתיים. בתום כיתה י’, למרות האוירה החופשית בבית הספר, מחליטים רוב חברי לנטוש ולהצטרף לבית הספר הטכני של חיל האויר בחיפה. יתכן שרכישת מקצוע בתחומי מכונאות, חשמל ואלקטרוניקה של מטוסים מושך אותם יותר מהטקסטיל האפרורי. ויתכן שהידיעה על תעסוקה מובטחת בתנאים טובים בחיל האויר היא היא שמביאה להחלטה. כך נותרנו חמישה תלמידים בלבד, ובתום כיתה י”א בית הספר מודיע לנו שלמרות ההבטחות לתעודת בגרות ומקצוע אותן שמענו מיומנו הראשון, הרי שבתום השנה הנוכחית המגמה תיסגר. אין בכוחה של רשת “עמל” לשאת בעלויות הכרוכות בכיתה בת חמישה תלמידים בלבד.

 

נותרנו כך, דמומים, בפני שוקת שבורה.

 

1966. אבא ואני נוסעים לבאר שבע ונפגשים עם שריד, מנהל בית הספר התיכון המקיף א’ בשכונה ג’. שריד מקשיב בתשומת לב, שואל אותי מספר שאלות על ידיעותי ולימודי ב”עמל”, ומבין מיד שלמרות שיש לי ידע סביר במקצועות המתמטיקה והפיזיקה, הרי יש לי פערי ידע משמעותיים בשאר המקצועות. אבל שריד איש נבון ופתוח, לבבי והגון. אנו בתחילת החופש, הוא אומר; בכיתה י”ב יילמדו שמונה מקצועות, וכולם דורשים ידע מוקדם; למד במשך החופשה את אשר למדו בי”א ואנו נבחן אותך במקצועות אלה לקראת סופה. אם תעבור נקבל אותך לכיתה י”ב ואם לא, אזי תיכנס לכיתה י”א. אני נענה מיד לאתגר, יש לי כבר נסיון מוצלח של לימוד עצמי מקפיצת הכיתה בארגנטינה. אני שואל את ספרי הלימוד של כיתה י”א הנחוצים לי מארמין (מרקוביץ) חברי, הלומד זה מכבר בבאר שבע. זוהי ערימה ענקית, מעל מחצית המטר גובהה. אני יושב יום יום, שמונה שעות ביום, שעה לכל מקצוע, במשך שני חודשי החופשה. אני נבחן, עובר בהצלחה ומתקבל לכיתה י”ב במגמה הריאלית.

 

יעברו ימים ואף שנים וערב אחד, בהיותי מתגורר בדירה שכורה בנאות אפקה, יתדפק על דלתי איש מבוגר. האיש מבקש ממני להצטרף לדירה כשותף. אני מזהה אותו, והוא ככל הנראה אינו מזהה אותי. זהו שריד. איני יודע מה הביא אותו לבקש שותפות זו. אולי הוא שהה באותם זמנים מספר ימים בשבוע בתל אביב ואולי נסיבות אחרות. אני בוש להודות שדחיתי אותו, מבלי להזדהות בפניו, בתואנות כלשהן. אני חייב לו הרבה.

 

אני משכים קום, בוקר בוקר בשעה שש, שני אוטובוסים נדרשים לי כדי להגיע לבית הספר במועד. את נסיעותי אני חולק עם שני חברים, דוד (בן הרוש) וארמין (מרקוביץ) הגרים אף הם בדימונה; את חברנו ישראל (פרייר) אנו פוגשים לעתים יושב כבר באוטובוס; הוא עלה עליו חצי שעה לפנינו, בכפר ירוחם. אני מנצל את הנסיעות להשלמת והכנת שעורי בית, בכתב קופצני המוכתב על ידי מצב הכביש ומצב הרוח של נהג האוטובוס.

 

אני מוצא בבאר שבע צוות מורים מצויינים, מסורים וקפדנים, ויחסם של התלמידים אליהם נאות ומכבד בהתאם. לא זנבות כותנה, לא הקפצת מורים על עומדם, לא התערבויות משונות, לא הברזות לגבעות, ולא משחקי שחמט עם המורה במהלך שעור. ואנו לומדים, לומדים ברצינות .

 

בין מורינו ישנו גם מורנו למתמטיקה, איש גדול, נבון וטוב לב, מבני העליה העיראקית. אין איש מאתנו יודע את שמו האמיתי והוא מכונה בסתר ובפי כל “המורה סומסום”, סימן ואות לקושי הטבוע אצלו לבטא את האות ‘צ’ כנדרש, למשל במילה הנפוצה במקצועו, צמצום . המורה סומסום אף הוא מורה מצוין. הוא מסיים את הוראת הנושאים הנחוצים לנו לבחינות הבגרות הקרבות שבועות לפני הזמן. בזמן הפנוי שנותר המורה סומסום מלמד אותנו נושאים שמעבר לתוכנית. לשם כך הוא ממנה מעת לעת את אחד מתלמידיו המצטיינים, ואנוכי ביניהם, ומבקש מהם להעביר הרצאה בפני הכיתה על נושא מתקדם נבחר.

 

שנת הלימודים מתקרבת לסיומה והמתח בארץ עולה. חרדה, חרדה קיומית ממש, מרטיטה את האויר. צבאות מצרים, סוריה וירדן צרים עלינו סביב, וכוחות צבא המילואים שלנו מגויסים. תקופת ההמתנה ארוכה, וכמו בסימפוניה קלאסית או במחזה שייקספירי המתח המצטבר העצום מתפוצץ לבסוף ברעש וצלצולים. אופוריה של נצחון ממלאת את הארץ. ניצלנו, ניצחנו וניצלנו. ורק נביאים מועטים יודעים לחזות שתוצאותיה של המלחמה ההיא ירדפו אחרינו עוד ימים רבים.