יזע, דמעות ודם
מסע משא
נובמבר 1968. עשרת שבועות הטירונות מאחורינו. נפרדנו מפדלאותינו, שרירינו כפלדה, ואנו חשים שאין מכשול או אתגר שלא נוכל לו. עם זאת, רובו של מסלול הפלוגה (האורך ארבעה עשר חודש) עוד לפנינו והמשמעת קפדנית היא כביומנו הראשון בצבא; מפקדנו הוא “המפקד” וכל חריגה נענשת בטרטור.
הפלוגה נשלחת לביצוע משימתנו המבצעית הראשונה: שמירה על קו הגבול בדרום בקעת הירדן. אחת המחלקות מוצבת בבסיס משטרת יריחו ויוצאת משם לסיורים רגליים ורכובים ולמארבי “בטן” . מחלקה שניה מאיישת את המוצבים הפרושים מדי מספר קילומטרים לאורך הגבול. ומחלקה שלישית מתאמנת. שלוש המחלקות מתחלפות בתפקידיהן בסבב.
אנו שומעים שמחלקה 2, המחלקה “של מנדלסון” המתאמנת כעת, חזרה זה עתה ממסע. זהו מסע פק”ל. אנו עדיין לא יודעים מה המושג “מסע פק”ל” אומר, אבל עדי ראיה מספרים לנו שמחלקה 2 כולה, על חייליה ומפקדיה, שוכבת כעת במיטות, יממה לאחר המסע, בלא יכולת לזוז, לא לחדר האוכל ואף לא לשרותים.
כעת הגיע תורנו.
אנו אמורים לצאת למחרת בבוקר לכיוון עין גדי לקראת המסע ומקבלים תדרוך. המסע בן 70 קילומטרים, אומרים לנו, מבית ספר שדה עין גדי ועד הבסיס שלנו, משטרת יריחו. המסלול הינו ברובו לאורך חוף ים המלח, בתוואי גבעי, עליות וירידות צפופות (אלה ימים שלאחר המלחמה, בטרם נסלל כביש 90 לאורך החוף). כל אחד מאתנו יקבל מנשא ועליו ירתום בחבלים את המשא המיועד לו: ארגזי פעולה של מאג, ג’ריקן מים, מנות קרב וכדומה. משקלו של כל מטען יהיה בסביבות 25 ק”ג, ועליהם יש להוסיף את משקל הנשק האישי, המימיות המלאות וחגור הקרב.
דרוכים ומתוחים אנו מכינים את המנשאים. למחרת בבוקר אנו ממתינים לקריאה לעליה למשאיות שיובילו אותנו לעין גדי. השעות עוברות ואין זזים. לקראת צהריים התמונה מתבהרת: לאור המצב העגום של מחלקה 2 המג”ד (דן שומרון באותם ימים) אוסר על המחלקה שלנו לצאת. במקום זאת, נפרק את המנשאים שהכננו, ובהיעדר תוכניות אחרות נעלה על בגדי א’ ונצא לחופשה קצרה הביתה. קשה לתאר את רגש ההקלה, השמחה והתרוממות הרוח. ההמתנה למשאיות לעין גדי מתחלפת בהמתנה למשאיות שיקחו אותנו לתחנה המרכזית בירושלים.
ממתינים. שעת ארוחת צהרים ולאחריה שעת ארוחת הערב חולפות, אנו מוותרים על הארוחות: מי ירצה לאכול בבסיס כשנוכל בעוד מספר שעות לאכול אוכל של אמא.
לילה, נקראים להתכנסות: מפקד הפלוגה שלנו (זאב דרורי ) שיכנע את מפקד הגדוד לא לוותר על המסע. עלינו להכין מחדש תוך 30 דקות את המנשאים ואת ציודנו, ונצא עוד הלילה לעין גדי. אנו המומים ומזועזעים, רוחנו כרכבת הרים, דמעות זולגות מעינינו מאליהן.
מחליפים שוב בגדים לבגדי עבודה ועולים על משאיות. הדרך לעין גדי ארוכה, עוברת דרך ירושלים, חברון ובאר שבע. חורף, ושתי המשאיות נתקעות בשלג בחברון. אנו יורדים לדחוף. החילוץ אורך זמן ובשעה שתים לפנות בוקר אנו מגיעים לבסוף לעין גדי. נותרו לנו שעתיים לישון, בארבע השכמה ובארבע וחצי יציאה למסע. השמירה מתחלקת בין שמונה שומרים, רבע שעה לכל שומר, השומרים נבחרים בהגרלה. השומר האחרון (כרסנטי) נרדם בתורו, ומעירים אותנו בבהילות בארבע ורבע. מפקד המחלקה (יורם טמבור) מודיע לנו: חיל שאינו יודע לשמור אינו זכאי לאוכל; אנו נצא בשעה המתוכננת, לא דקה לאחריה. אני מספיק לדחוף לפאוצ’ים בחגור שתי חפיסות שוקולד שקיבלתי מהמשפחה בחבילה האחרונה. אני ארוך ודקיק כמו שרוך (צמחתי לגובה כעשרים סנטימטר בשנה האחרונה, כזכור), וללא מזון לפי במהלך היממה האחרונה, אני חושש שלא אשרוד את המסע.
אנו נרתמים, כל אחד למנשאו, ויוצאים לדרך. הדרך, כמובטח, רצופה עליות, ירידות ושוב עליות וכך עד אינסוף. יצאנו זקופים, המנשאים על גבינו, אך כעבור מספר קילומטרים כולנו אט אט נרכנים לפנים, מבטנו לעבר הקרקע, בנסיון שווא להקל את העומס. השעות עוברות, הטור נפתח ונמתח לאורך מאות מטרים, כל אחד שקוע בעצמו, צועד כעת בקצבו שלו, מרוכז כולו בצעד הבא.
בתום אחת העליות אנו שומעים קריאות רמות: אחד מחברינו לכיתה, נתנאל, הרגיש כנראה שאינו יכול עוד, והוא מתגלגל במורד ומנשאו עוד רתום לגבו. פותחים אלונקה. אם לא יתאושש, מסבירים לו, נצטרך כולנו לסחוב אותו, יחד עם מטעננו הכבד, באלונקה. נתנאל יושב על הקרקע, נח, מתאושש; אנו מקפלים את האלונקה. ממשיכים. השעות עוברות. אני משתרך אט אט בקצה הטור. אחד המפקדים, רוני, ניגש אלי ומנסה לעודד אותי: דני, עברנו כבר שמונה שעות, נותרו לנו רק עוד כעשר שעות הליכה ואנו מגיעים, הוא אומר.
טמבור חש שכולנו על סף שבירה, מנסה לעודד אותנו אף הוא: בסוף העליה הזאת, הוא מבטיח, ממתין לנו קומנדקר ועליו האוכל הנחשק. עוברת עליה, עוברת העליה שאחריה, עוברות עוד שעתיים ועוד עליות, ואנו פוגשים סוף סוף בקומנדקר, המגיע אלינו, בדרך לא דרך, בציר שעוד מצפה לנו, מצפון, ומביא אתו אוכל. אנו מתנפלים על האוכל רעבים, נכון יותר, מורעבים. מפקד הפלוגה, דרורי, אשר מגיע אף הוא עם האספקה, מנצל את ההפסקה ומרצה בפנינו על ההיסטוריה של האזור, על מצדה, על הישוב העתיק בעין גדי, ועל כת האיסיים אשר שכנה סמוך למקום בו אנו יושבים. תמה הארוחה. אנו נרתמים שוב למנשאינו. כפות רגלינו נפוחות ודואבות, כלאחר כל הפסקה, ואנו מחדשים את צעדינו אט אט.
השעות עוברות, הערב יורד ומגיע הלילה. אנו חולפים על פני היאחזות הנח”ל קליה, לחוף הים, נותרו עוד כעשרה קילומטר עד יריחו, עוד כשעתיים בלבד. כסוסים החשים אל אורוותם אנו מתמלאים, בדרך מסתורית, כבמעשה קסמים, בכוחות מחודשים. אנו נכנסים למשטרת יריחו בעשר בלילה, שמונה עשרה שעות לאחר צאתנו לדרך, בשירה אדירה, תוך צעידה מוקפדת, בגאון. רובנו מסירים מעלינו את המנשאים, נשכבים על מיטותינו, בגדינו המיוזעים עלינו, ונרדמים מיד.
בוקר. כפרס על ביצועינו אתמול אנו יוצאים הביתה לחופשה קצרה. מטפסים על משאיות. המשאיות עוצרות ברחוב, מול התחנה המרכזית בירושלים. אט אט, אחד אחד, אנו יורדים מהמשאית. תנועת המכוניות ברחוב נעצרת, קופאת לדקות ארוכות, משני הכיוונים: מחלקה 1, פלוגה א’, גדוד 890 מדדה כברווזים, אט אט, צעד צעד, וחוצה את הרחוב לכיוון התחנה.
מארב בטן: כיתת חיילים מוצבת בשגרה או בעקבות מידע מודיעיני בנקודה נבחרת, בדרך כלל מעבר הכרחי, למשל בפתחו של ואדי צר אשר האויב חייב לעבור דרכו על מנת להגיע ליעדו. הכיתה שוכבת על בטנה כל הלילה (ומכאן הכינוי), רגלים נוגעות ברגלים, ישנים ושומרים במשמרות, וממתינים לאויב, בדרך כלל לשווא.[1]
זאב דרורי, לימים סמג”ד 890 בימי מלחמת יום כיפור, נלחם בקרב על החווה הסינית, והינו היסטוריון במקצועו. רצה המקרה והוא מונה להיות המרצה להיסטוריה של צה”ל בפני יאיר במהלך קורס הטיס שלו; בנוסף, דרורי היה נשוי לדורית, בת דודה של גיסנו אברמקי אבני אשר נפטרה ממחלה גנטית קטלנית.[2]