מפגשים מהסוג השני

יש אלוהים

ספטמבר 1970. אני חייל בשרות סדיר, בדרכי לחופשה הביתה, לדימונה. אני בעיצומו של קורס מפקדי תול”ר בבה”ד 3 ונושא עמי נשק לא רגיל עבור צנחן: עוזי בעל קת מעץ. בצומת קסטינה אני פוגש את ברוך מצליח. אחיו של ברוך, אברהם, הוא חבר טוב של אורי אחי, הם חובבי שחמט כמוני ושלושתנו משחקים מדי פעם. ברוך ואני משוחחים, ומנסים לתפוס טרמפ. טנדר נעתר לנו ואנו עולים לתאו האחורי.

 

לאחר הכניסה לבאר שבע פונה הטנדר שמאלה לתוך שכונה ו’, אנו יורדים, חוזרים לדרך הראשית וצועדים דרומה תוך שיחה ערה. כעבור דקה או שתיים אני מרגיש שכתפי קלה, קלה מדי: השארתי את הנשק ברכב. ברוך ואני מתחילים לחזור צפונה לכיוון הכניסה לשכונה ו’.

 

בדרך, מחשבות: שכונה ו’ ענקית היא והסיכוי למצוא בה את הרכב הינו קלוש. לו האובדן היה של נשק גדודי עונשי לאחר משפט על האובדן היה עוד נסבל; אבל הנשק אינו גדודי, בבה”ד 3 אני אלמוני לחלוטין, ועתידי בשלב זה אינו נראה מזהיר.

 

אנו נכנסים לשכונה וכעבור דקה או שתיים אני מבחין ברכב, בטנדר, הנוסע כלפינו. אני נעמד במרכז הכביש, ידי מושטות לצדדים, הרכב יעבור אותנו רק על גופתי. הרכב עוצר ואני שואל את הנהג האם הגיע זה עתה מהצפון והאם הוריד לפני דקות שני חיילים. הנהג מאשר, אני ניגש לתא האחורי ושולף משם את נשקי.

 

המסך יורד.

 

סוף נובמבר 1973. המלחמה תמה. אנו ממתינים להסדרה מדינית עם מצרים בתיווכו של הנרי קיסינג’ר, מזכיר המדינה האמריקאי. אני חוזר מחופשה ראשונה בבית. צה”ל טרם הסדיר הטסות חיילים לחופשה משדה התעופה בפאיד, והנסיעה מאפריקה לארץ מתבצעת באוטובוסים, נמשכת אינסוף שעות הלוך ושעות קצרות, קצרות מדי, חזור.

 

בבית נודע לי מפי אמא שחברי הטובים, גידי וחיים, נהרגו בקרבות שריון, חיים ב-8 באוקטובר כמפקד פלוגה ברמת הגולן, וגידי ב-14 באוקטובר כמפקד מחלקה בסיני. מותו של גידי לא מפתיע אותי: בלילה של ה- 22 באוקטובר, ערב הפסקת האש מול מצרים, חלמתי חלום בלהות ובו גידי נפצע אנושות; מועד החלום ותוכנו נחרטו בזכרוני.

 

הידיעה על מותם משרה בי הלך רוח מיוחד ומוזר, מעין שילוב של שוויון נפש ונהנתנות. אנו עוצרים בשק”ם הגדול שצה”ל הקים במבואות אל-עריש. נהג האוטובוס מודיע על חמש עשרה דקות הפסקה ואני יורד מהאוטובוס, מותיר בו את כל הצידה הרבה שהבאתי מהבית, קיטבג כבד, גדוש כל טוב של אמא. מתחשק לי המבורגר. התור ארוך ואני נעמד בקצהו. אני מתקדם לאט, ואילו השעון — מהר. חמש עשרה דקות, עשרים ושלושים חולפות. המחשבה שהאוטובוס וודאי כבר נסע, על כל צידתי, חולפת במוחי. אבל אני בשלי – רוצה המבורגר.

 

עם הנגיסות האחרונות אני יוצא לחניון. החניון מלא אוטובוסים המחזירים חיילים לאפריקה, אבל האוטובוס “שלי” כמובן איננו. אני עולה על אוטובוס אחר. ציודי אינו אתי אבל אני, באותו הלך רוח משונה, איני מוטרד. הכביש נמשך מערבה לאורך החוף של צפון סיני. אני פוקח עין ומבחין, מאות מטרים לפנינו, באוטובוס שנעצר ועומד בצד הדרך. ככל הנראה תקלה. תנועת האוטובוסים על הכביש הזה ערה, הסיכוי אפסי, אבל אני בכל זאת מבקש מהנהג לעצור. אני יורד, עולה לאוטובוס העצור, ובוחן את המושב בו ישבתי טרם עצירתנו באל-עריש.

 

אינני מופתע, הקיטבג שלי ממתין לי. אני מתיישב לצדו ונרדם.

 

יש אלוהים.

  >

תול”ר: תותח ללא רתע, תותח בקוטר 106 מ”מ המותקן על רכב קל (ג’יפ’), יורע ללא רתיעת הקנה ושימש בצה”ל כנשק נגד טנקים של כוחות חיל רגלים [1]

אפריקה – זה היה הכינוי הרווח בקרב חיילינו לשטח הנרחב שכבשנו מעבר לתעלת סואץ, בתוך מצרים [2]