אוגוסט 1970. מלחמת ההתשה בעיצומה. המצרים מפגיזים את מוצבינו לאורך תעלת סואץ יום יום, כמעט שעה שעה. הרדיו מדווח על פצועינו והרוגינו מדי יום. הציפיה שהכשלון המהדהד של מדינות ערב במלחמת ששת הימים ירגיע את הזירה מתבדה. גדוד 890 יורד לתעלה ואני מוצב במוצב “המזח” כסמל מוצב, לצדו של שאול מופז כמפקד המוצב. אנו אמנם המפקדים, אך מפקד המוצב בפועל הינו “נמר”. זהו כינויים של קצינים אשר נענו לקריאת הצבא והתנדבו לשרת תקופות ממושכות באותו מוצב. הם מכירים כל אחד את מוצבו שלו כאת כף ידם, והדבר מונע שגיאות “של חדשים מקרוב באו” וחוסך דם.

 

זו תהיה תקופת שהותי השניה במוצב זה. לפני כשנה, בעודנו לקראת סיום מסלול הפלוגה ועם החמרת המצב במוצבי התעלה, הועברנו בן לילה משירות מבצעי במחנה הפליטים ג’יבאליה אשר ברצועת עזה לשירות במזח. הנסיעה למזח בוצעה אז בלילה חשוך, בשיירה, בלא אורות, והמשאית המובילה את מחלקה 2 התהפכה; ירון ירושלמי וברוך אדרי נהרגו בתאונה, כך סתם, עוד לפני שהגענו ליעדנו.

 

מוצב המזח בנוי מסוללה מערבית, חלק מסוללת עפר המשתרעת לכל אורכה של תעלת סואץ , ומסוללה מזרחית. עמוק בתוך שתי הסוללות הוקמו בונקרים עמידים בפני פצצות ופגזים מכל הסוגים, ובין שתי הסוללות משתרעת חצר. בבונקרים ישנים, מבשלים, אוכלים, ומבלים את שעות הפנאי המועטות. בראש הסוללות, בעיקר המערבית, ישנן תעלות קשר מדופנות, עמדות שמירה ועמדת תצפית המצויידת במשקפת ואמצעי ראיית לילה. אנו למדים במהירות להבחין בין הקולות השונים: בהישמע קול יציאתה של פצצת מרגמה מהקנה של המרגמה, ארוע המכונה בפשטות “יציאה” בשפתנו, יש בידנו שהות של כעשרים שניות עד הגעת הפגז למוצב והתפוצצותו, זמן מספיק להגיע ברוגע לתעלת קשר או לבונקר; קול יציאתו של פגז תותח לעומת זאת מבשר הגעתו אלינו בעוד שלוש שניות בלבד: יש לתפוס מחסה במהירות מירבית. עם הישמע קול יציאה אמור השומר בעמדת התצפית לשרוק במשרוקיתו; השריקה מיועדת להזהיר את אלה מאתנו אשר לא שמעו את קול היציאה.

 

בתפקידי כסמל מוצב אני חי את שגרת המוצב במהופך. אני ישן רוב הלילות, רוב הלילה, בזמן שרוב החיילים מצויים בעמדות השמירה, ומפקד ומפקח על עבודות השיקום, האספקה, המטבח והתחזוקה במהלך היום, בזמן שכל אנשי המוצב שקועים בשינה בבונקרים (למעט שומרים מעטים). תחת פיקודי צוות תורן הכולל טרקטוריסט, תורני מטבח ומספר חיילים לעבודות כלליות.

 

הימים עוברים. יש ימים שקטים יחסית ויש אשר בהם אנו סופגים הפגזות רצופות, לפעמים לאורך שעות, לעתים עד כדי פגז או פצצה מדי שניות. אנו יושבים על מיטותינו, חשים את הבונקר כולו נרעד, וממתינים לתום ההפגזה.

 

כך, בבוקרו של יום ככל הימים, בעוד הטרקטוריסט יושב על מושבו במרכז חצר המוצב, עסוק בתיקון נזקי ההפגזות של הלילה שעבר, אני שומע יציאה. זוהי יציאה של פגז מתותח 122 מ”מ קצר, ויש לנו שלוש שניות עד התפוצצותו אצלנו. אני סמוך לסוללה המערבית ומבחין שהטרקטוריסט לא שמע את קול היציאה ואת שריקת המשרוקית מפאת רעש המנוע של הטרקטור. הוא גם אינו מבחין בסימני הידיים הבהולים שאני מאותת לעברו.

 

בדחף של רגע, בטעות של דיעבד, אני מחליט לרוץ לכיוונו על מנת להזהירו. אני רץ, חוצה את החצר, ובהיותי במרכזה אני שומע את שריקתו האופיינית של פגז ההולך וקרב לעברי. זוהי הפעם הראשונה שפגז עף היישר לעברי, אבל בשריקה אין לטעות. אני והפגז מתחרים כעת במעופנו, אני לעבר תעלת הקשר בסוללה המזרחית, הקרובה יותר אלי, והוא בעקבותי. את מרחק הפסיעות האחרונות לקראת הכניסה אל התעלה אני עושה בזינוק אל קרקעיתה, ושומע את הפגז מתפוצץ על הסוללה שמעלי.

 

אני מתכסה עפר. תחושתי הראשונה: אני יכול להניע את רגלי, ידי וראשי, משמע חי אני. תוך התנערות מהעפר אני נוגע בפני וחש בנוזל חמים; זהו דם; אני מבין שנפצעתי, אף כי איני חש כל כאב. אני קם, נע במהירות לכיוון בונקר הרופא בסוללה המערבית, וחש שזרועי השמאלית מתחילה לתפוח; ככל הנראה נפצעתי גם בזרוע. אני מעיר את הרופא, הוא בודק: נפצעתי קל, רסיס בצדו הימני של הסנטר, ורסיס בכל אחת מזרועותי, סמוך למרפקים. יש גם גומחה קטנה בקסדה שלי, תחילתו של נקב, של רסיס שלא צלחה דרכו לחדור: הקסדה הצילה את חיי.

 

מדווחים למפקדת הגדוד במעבר המתלה , ותוך זמן לא ארוך מגיע למוצב זחל”ם לפינוי. מהמתלה אני מפונה במספר הטסות לבית החולים תל השומר. שם מנתחים אותי להוצאת הרסיס באחת מזרועותי ומחליטים להשאיר אצלי את שני הרסיסים האחרים: הסיכון בניתוחים, בפרט פגיעה בעצבים בסנטר מעבר לאלה שכבר נפגעו מהרסיס , גובר על הצורך להוציאם.

 

בתל השומר אני שוכב על יד צנחן מגדוד אחר, גדוד 202. הוא חייל בודד, עולה חדש מפרו. הוא נפגע במהלך התהפכות זחל”ם ואיבד את זכרון חמש שנות חייו האחרונות. מאחר והוא חדש בארץ אובדן הזכרון כולל אובדן העברית: שאלות הרופאים נשמעות לו כסינית, הוא עונה להם בשפה שהם אינם מבינים. את חברתו שמגיעה מהקיבוץ לבקרו הוא אינו זוכר. אבל מצב רוחו טוב ואנו משוחחים בספרדית.

 

דודה אלנה מגיעה לביקור יום יום מביתה ברמת חן. אני מחלים ומשתחרר, מבלה בהמשך שבוע שיקום בבית הבראה 3 בחיפה, וחוזר ליחידה, למוצב המזח. אני שומע שדוד מתתיהו, חברנו לפלוגה, בחור חזק וטוב לב מאין כמוהו, נהרג בהפגזות בהיעדרי. שאולי ויצמן, בנו של עזר ויצמן וצנחן בגדוד שלנו בפלוגה צעירה, נפצע קשה מירי צלף מצרי במוצב השכן למוצב המזח, מוצב “הכפר”.

 

עוברים שבועיים נוספים, ותם שרותנו במוצב. במצב רוח מרומם, אקסטטי, שמחים על כי זכינו בחיינו מחדש, אנו עוצרים, בסטיה קלה מהדרך למתלה, בחוף הים בראס סודאר. אנו מתפשטים ורצים במהירות לאורך מזח ארוך החודר לים כמאה מטרים. אני ראשון בין הרצים. רגיל בעומקים של מפרץ אילת אני מגיע לקצה המזח, כמאה מטר אורכו כזכור, וקופץ לים בקפיצת ראש, ידי מושטות לפנים, רק כדי לגלות שלא מפרץ סואץ כמפרץ אילת ועומק המים בקצהו של המזח כששים סנטימטר בלבד. אני חש חבטה חזקה בראשי, וזועק לבאים אחרי “לא לקפוץ, לא לקפוץ”. צווארי נתפס קשות, למשך מספר שבועות. אך את זכרוני איני מאבד.

 

את אשר לא עשו המצרים ב”מזח” כמעט עשיתי במו ידי, במזח.