יוני 1967. אני כמעט בן שבע עשרה ומסיים בימים אלה, צעיר בשנה ומקצת מחברי בכיתה, את בחינות הבגרות במגמה הריאלית של בית הספר המקיף א’ אשר בבאר שבע. אלה גם ימי המתח והחרדה שקדמו למלחמת ששת הימים, וימי רוממות הרוח והשכרון שלאחריה. עתה עומדות בפני שתי חלופות: האחת, לעבוד במהלך ארבעה עשר החודשים עד הגיוס, לעבוד ולחסוך. הדבר יקל עלי ועל הורי את המשך לימודי בתום השרות הצבאי. לחלופין, אוכל להתחיל את לימודי באוניברסיטה במסגרת דחית השרות הצבאי או הצטרפות לעתודה האקדמאית. אני בוחר בחלופה הראשונה. שרות צבאי “רגיל”, קרבי, מושך אותי, לא מעט ברוח התקופה.

 

אני מוצא עבודה באחד משני מפעלי הטקסטיל שבדימונה. המפעל עוסק בייצור חוטים סינטטיים ואני מצטרף למעבדה לביקורת איכות. המפעל פעיל עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. אני עובד במשמרות, שבוע משמרת בוקר, שבוע משמרת צהריים, שבוע לילה וחוזר חלילה. זוהי שגרה קשה ומתישה. אני מתוודע שם לחברתי הראשונה (חברתי בסתר, שכן אני ביישן, ביישן מדי); שמה מינה, היא עולה חדשה מרומניה, בת עשרים, בוגרת ממני (אבוי לאותה בושה!) בשלוש שנים תמימות. מינה התחילה ברומניה את לימודיה באוניברסיטה, והמשיכה אותם בטכניון עם עלייתה לארץ. משפחתה קשת יום. אביה, איש חם וטוב לב, עובד לצדנו כפועל פשוט במפעל, ומינה נאלצה להפסיק את לימודיה ולעזור בפרנסת המשפחה.

 

אני שותה בצמא את סיפורי החוויות של פועלי המפעל אשר זה עתה השתחררו משירות המילואים בתום המלחמה. איציק לוי, אחיו של יעקב חברי הקרוב, חזר גיבור מהמלחמה, בעל ציון לשבח: הוא וחבריו בזחל”ם, כולם לוחמי גדוד הצנחנים 202, מצאו עצמם חשופים בשטח בקרבת טנק מצרי. קפצו מהזחל”ם וניסו למצוא מסתור מתחת לגשר “צינור” בכביש; הטנק החל בתמרון על מנת לירות פגז לפנים הצינור ולחסלם. איציק יצא מהצינור חשוף, חמוש רק ברובה פשוט וברימון נגד טנקים (ררנ”ט); כיוון, ירה, פגע, והטנק ברח. הוא וחבריו ניצלו. את הסיפור הזה לעולם לא נשמע מפי איציק עצמו; הוא עניו, צנוע ושתקן כמו יעקב חברי, וכמו כל בני משפחתו, משפחת לוי. שמענו אותו מפי אברהם (אוחנה) חברי ללימודים בבית ספר “עמל”. אברהם, כמו כל בני כיתתי לשעבר, בוגר ממני בשנה ויותר. בעת המלחמה הוא כבר לוחם בצנחנים והמזל זימן את שניהם, את איציק ואברהם, לאותה פלוגה, לאותה מחלקה, לאותה כיתה.

 

אני נמוך קומה, איני יודע זאת עדיין אך במהלך השנה הזו עוד אצמח ואגבה מעל עשרים סנטימטר. ותער טרם נגע בלחיי. אני נראה יותר כילד בן חמש עשרה, מאשר כגבר העומד להתגייס בעוד כשנה לצבא. אני פוגש את אברהם ומתייעץ אתו: ארצה להתנדב לצנחנים, אני אומר לו, אבל איני בטוח שיש בי היכולות הגופניות לעמוד בכך. אין צורך בתכונות גופניות מיוחדות משיב אברהם, הוא עצמו גבר, גברתן, גבוה וחזק. כח רצון, ובשפע, זה הדבר היחיד שצריך. כח רצון יש לי, אני משיב לו. אבל אני עצמי לא משוכנע שדי בכך, ומאותו יום אני מגיע לעבודתי במפעל, כמעט יום-יום, בריצה קלה מהבית, דרכי לבחון ולבנות את כושרי הגופני.