1974. המלחמה תמה. חמישה חודשים לאחר גיוסי אני משתחרר וחוזר ללימודי באוניברסיטה, לשנתי השלישית. חברי הטובים גידי וחיים אינם כבר אתנו. אני מתידד עם יעקב ענבר. הוא תלמיד בינוני, נדמה חסר שאיפות, רגשן, צנוע, בעל חוש הומור, דיבור ישיר וגלוי, שמץ של ערמומיות, וחובב רדיו.

 

בתום לימודינו אני מנסה לקדם את המצאתי בשותפות עם האוניברסיטה, ואילו ויעקב מחפש עבודה. תעשית האלקטרוניקה באותם ימים שונה ללא הכר מזו שבתקופתנו. רובה עוסקת במערכות ומוצרים צבאיים, מושג ה”הי-טק” טרם הומצא, לא בארץ ואף לא בעולם. יעקב מנסה ללא הצלחה להתקבל לתעשיה ובחוסר ברירה הוא עובד זמנית בתחזוקת ציוד רפואי אלקטרוני באחד מבתי החולים. לבסוף הוא מתקבל לחברת אלתא, חברת בת של התעשיה האוירית; קשה לו שם, הוא מספר לי, הוא מקבל מטלות של “טירון”, אין מכבדים לא את הידע שלו ולא את רעיונותיו.

 

עוברות מספר שנים. על יזמות בארץ, בתחומנו, קשה עדיין אפילו לחלום. ישראל (פראייר, חברי מילדות, פיזיקאי בהשכלתו) אשר עזב את משרתו המשעממת בתדיראן, מנסה להקים חברה. הוא מספר לי על מכשלותיו. אין מקורות השקעה ומימון, קרנות הון סיכון טרם קמו בארץ, והוא נאלץ לחזר אחר הבנקים וגופי השקעה ממשלתיים. הביורקרטיה קשה מנשוא.

 

אני פוגש את יעקב. הוא נואש, והחליט לחפש את עתידו ומזלו בנכר. הוא וחברתו סוזנה רכשו כרטיסי טיסה לארצות הברית, כרטיסים בכיוון אחד.

 

1983. דפנה ואני זה עתה נישאנו, ובהריון. אנו מודיעים באלישרא שאנו יוצאים לחופשה ארוכה. אנו מתכננים טיול מקיף, בן חודשיים, ברחבי ארצות הברית. בהגיענו לחוף המערבי, לאזור לוס אנג’לס, אנו מתארחים באופן טבעי אצל יעקב.

 

ההפתעה עצומה. יעקב הקים לא מכבר חברה, California Amplifiers שמה; החברה משגשגת, והוא עסוק בעצם ימים אלה בהנפקתה בבורסה האמריקאית. קודם לכן הוא עבד כשנתיים בחברה המתמחה במגברים לתדר רדיו ומיקרוגל, המותאמים לסביבות צבאיות, לעמידות בפני טמפרטורות קיצוניות, ובפני לחות, מים, רעידות והלמים.

 

יעקב מספר לי: אנשים התחילו, בפרט באזורים כפריים, להתקין בחצר ביתם אנטנות “צלחת” על מנת לקלוט שידורי טלוויזיה המועברים דרך לווין. הלווינים יציבים כיום במסלולם, יותר מאשר בעבר, והדבר מאפשר כעת שימוש באנטנות “צלחת” קטנות וזולות הרבה יותר. צמוד לכל אנטנה כזו מתקינים מגבר מהסוג שיעקב התמחה בהם אצל מעסיקתו האחרונה. רשתות השידור מאד לא אהבו את הקליטה הפיראטית הזו ותבעו במעין תובענה ייצוגית מספר אזרחים, עבריינים לכאורה. המשפט התגלגל לפתחו של בית המשפט העליון, והשופט פסק: “מה שנכנס לחצר שלך הוא שלך; אם רשתות השידור רוצות למנוע שימוש באותות עליהם להצפין אותם; הדבר דומה לאיש המשמיע מוזיקה רמה, ותובע את שכנו על כך שהוא רוקד לצלילים שלה בחצרו”. פסיקה מרתקת ותקדימית זו פתחה שוק גדול באופן מידי.

 

יעקב, בתפיסתו המסחרית המהירה, הבין שניתן לייצר מגברים הרבה יותר זולים מאלה שמייצרת החברה בה הוא מועסק, על ידי צמצום הדרישות הסביבתיות למינימום ההכרחי, במקום למקסימום האפשרי (כפי דרישות הצבא, המוגזמות בדרך כלל). הוא הקים חברה עם חבר, והמגברים שהוא מייצר, הזולים ועמידים גם יחד, נמכרים עתה כלחמניות טריות. הוא מעסיק כמאתיים עובדים ועוד היד נטויה.

 

יותר מכל מרתק, מהמם אותי, הניגוד הקיצוני בין מצבו הבינוני, האומלל בארץ להצלחתו המסחררת, הלא-תאומן, כאן, בארה”ב .

 

אנו חוזרים, לארצנו הקטנטונת. בהיוודע ליעקב על לידת יואב בכורנו, הוא שולח לו שי, 100 מניות של חברתו. עוברות מספר שנים, יואב ואני עוקבים אחר מחיר המניות בבורסה האמריקאית ומוכרים אותן במחיר נאה.