1967. זוהי שנתי הרביעית בתיכון ואני לומד בבית הספר המקיף א’ בשכונה ג’ בבאר שבע. אני נוסע אליו יום-יום מדימונה, הלוך וחזור בשני אוטובוסים בכל כיוון, בלווית דוד (בן הרוש), ארמין (מרקוביץ), ולעתים ישראל (פראייר). מטבע הדברים ארבעתנו מתידדים. אנו לומדים במגמה ריאלית ואין בנות בכיתתנו. בהפסקות דוד ואני נוהגים לבחון ממרחק בטוח את בנות השכבה שלנו ובפרט אלו שבשכבת י”א. אחת מהן בולטת לעין; שיערה שחור חלק, עצמות לחייה גבוהות. אני מתאהב בה בסתר. בהיעדר גישה אליה (אני ביישן בלתי נלאה) אנו מכנים אותה “הסינית”.

עוברות ועוברות השנים.

דצמבר 1980. אני מצטרף לטיול למיטיבי לכת של החברה להגנת הטבע. בין המטיילים אני מבחין בנערה יפהפיה, שערה שחור חלק ועצמות לחייה גבוהות. היא מטיילת בלווית אמה. היא פותחת בשיחה. שמה עירית. תוך מספר משפטים מסתבר לי שהיא, הפתעה-הפתעה!, היא היא ה”סינית” שלנו, של דוד ושלי. אני מספר לה על כינויה דאז והיא צוחקת. טיולנו משתרע מפסגת הר מירון ועד הכפר הדרוזי בית ג’אן. גשום ואנו מגיעים לאוטובוס רטובים עד לשד עצמותינו. אנו מחליפים בגדים, כעת חם לנו ויבש, והאוירה עליזה. עירית ואני משוחחים ארוכות. הם עברו מבאר שבע לימית, ולאחרונה, בעקבות חתימת הסכם השלום עם מצרים, משפחתה התפנתה וחזרה לבאר שבע, תמורת פיצוי; אנו כעת קפיטליסטים, היא צוחקת. עירית עצמה מתגוררת בשוודיה, בקומונה. בן זוגה הינו עיתונאי שוודי, אלמן צעיר, אב לבת קטנה. בדרך עירית מעדכנת את אמה: היא תישאר ללון בתל אביב, אצל חברה.

אנו יורדים, מטיילים בפארק הירקון וממשיכים בשיחתנו. יש לה אח צעיר. אחיה אינו משתלב במסגרות, לא שירת בצבא, וחי תקופות ארוכות חיי בדידות במדבר יהודה. אמה ,ג’דה אמיתית כלשונה, אורזת מדי פעם את תרמילה וצועדת אל אוהלו במדבר, לבקרו. קשה לי להזדהות עם הדברים; לחיות בקומונה, נשמע לי, כישראלי מאותה תקופה, מופקר ודימיוני; לבלות אתי בנעימים בזמן שהיא קשורה לבן זוגה, נראה בעיני כבגידה, לא פחות; ולא לשרת בצבא כאחיה, הרי זה, רחמנא ליצלן, פשע נגד האומה; ומה אם הוא אינו יכול, היא טוענת. אני מלווה את עירית אל בית חברתה. לפני פרידתנו היא, על קצות אצבעותיה, נמוכה ממני בראש, מנשקת אותי. אני מבולבל, שיכור ומסוחרר, ואנו קובעים להידבר בהמשך השבוע.

אנו נפגשים בבאר שבע. עירית מתלבטת. בן זוגה בדרך לארץ והיא תצטרך להחליט האם היא נשארת כאן בארץ בהמשך דרכה, או חוזרת אתו לשוודיה. אנו מטיילים ואני נשאר אתה ללילה. כעבור ימים ספורים אני מטלפן; עירית החליטה, היא תחזור לשוודיה יחד עם דיוויד, בן זוגה. מבטיחה לכתוב, להסביר. כחלום בהקיץ – נמוגה מחיי.