1995, אוקטובר. אני עומד לנטוש את ביתי, ביתי המקצועי האהוב, את חברת אלישרא. 

שקדתי בה כמעט שני עשורים, שנים גדושות בעשייה בטחונית מרתקת ומגוונת: זכיתי ואני, הנוטה להשתעמם בקלות, מעולם לא נתבקשתי לשוב ולעסוק פעמיים באותו סוג פעילות.

פיתחתי בין היתר לאורך שנים אלה מערכת לוחמה אלקטרונית ימית, סימולטור איומי מכ”מ, ומערכת חלוצית להעברת צילומים בזמן אמת לטייסים בדרכם למשימה; וכגולת הכותרת, הובלתי את הפיתוח של מערכת תקשורת המקשרת בין לוויין הריגול הראשון של מדינת ישראל, לוויין ה”אופק”, לבין תחנת הקרקע שלו.

עולמי עד כה הינו, כעולמם של רובנו, עולם של פגישות אישיות, של שיחות טלפון, עולם של דיונים רבי משתתפים בחדרי ישיבות, עולם של מכתבים המוקלדים פעמיים ושלוש על מנת לתקן סימן פיסוק בודד, עולם של חילופי פקסים ומסמכים מודפסים.    

אבל העולם, ובפרט עולם התקשורת — רוחות חדשנות נושבות בו. טכנולוגיות שעד לא מכבר שימשו בלעדית את התעשייה הבטחונית הגיעו לרמת מזעור, צריכת הספק ועלות המאפשרות להן לחדור לשווקים הצרכניים. הדור השלישי לטלפונים ניידים, מערכות תקשורת לווייניות אישיות, רשתות תקשורת מקומיות קוויות ואלחוטיות, כל אלה ועוד נידונים עכשיו בוועדות התקינה ובמטות החברות הגדולות, והתעשייה כולה חוככת ידיה בתכונה וציפייה.

ומעל כל אלה מרחף לו הענן הבוהק של האינטרנט. זוהי אותה רשת חובקת עולם אשר צפויה, כך אומרים, לשנות לחלוטין את חיינו, ואשר שמועות מעורפלות אודותיה הגיעו אפילו עד אלי, השקוע כל כולי בפעילות בטחונית.

נהיר לי שעתידי המקצועי מצוי בתחומים החדשים המתפתחים הללו. וכך אני, המתכנן את צעדי הבאים, מחליט לבקר בתערוכת התקשורת הבינלאומית המובילה הנערכת בג’נבה אשר בשווייץ אחת לארבע שנים.

הזדמנות פז בעיתוי אישי מושלם.

אני מגיע ל 95- TELECOM, ומשוטט בין מאות הביתנים.

תופס את עיני פוסטר גדול של חברת קוואלקום המפרסם מערכת תקשורת לוויינים (GLOBALSTAR) המבוססת על עשרות לוויינים המקיפים את כדור הארץ בגובה נמוך והמספקים תקשורת טלפונית מעל שטחים נרחבים ובפרט נידחים. המערכת יקרה ומסורבלת עשרות מונים יותר ממערכת אורבקום (ORBCOMM) המשמשת להעברת הודעות קצרות, אשר נטלתי בה חלק משמעותי, ואשר עליה סיפרתי כבר לעיל. הפוסטר מתאר איש ילידי ביערות הגשם של אפריקה, עירום בהתאם, המחזיק טלפון של המערכת ומשוחח מחוייך להנאתו. אם אלה הלקוחות המיועדים שלכם, אני ממלמל לעצמי, לא צפוי לכם עתיד עסקי מזהיר .

אני ממשיך בשיטוטי הנינוחים ונקלע, הודות משובתה של רוסמרטה אלת המזל הטוב הגאלית, לביתן של חברת אינטל, הנחבא לו מעבר לפרגוד. אני מציץ מאחוריו, הקרנת סרטון עומדת להתחיל, אני נכנס ומתיישב.

איש צעיר יושב לו לבדו מול מחשב בחדרון קטן, צנוע, כך בסרטון המוצג לפני. נודע לו, תוך שיטוט ברשת האינטרנט (“שיטוט” ב”רשת” – מלים חדשות עבורי !), על פתיחת תחרות ליצירה מוזיקאלית. הוא נלהב לרעיון ומחליט להרתם ולהשתתף. אנו צופים בו מלחין באמצעות המחשב, מקלדת ואוזניות, ובסיימו הוא מוציא, בהקלדה מהירה ופשוטה במחשבו, קול קורא ברשת למבצעים בכל העולם המעוניינים להשתתף בביצוע היצירה לקראת התחרות. לא חולף זמן רב ומספר מבצעים, ביניהם להקת גיטאריסטים סקאנדינביים, קבוצת מתופפים תאילנדיים, נגן כלי נשיפה ארגנטינאי, ומקהלה ווקאלית מדרום אפריקה נענים לקריאה.

מרחקים ופערי תרבות עצומים חוצצים ביניהם. הם לא נפגשו מעולם וככל הנראה גם לא ייפגשו אי-פעם. אך הם כעת צוות, חבורה חדורת מטרה, ממש כביכול יושבים להם כתף אל כתף יחדיו.

בחורנו שולח אליהם דרך הרשת את תווי היצירה והוראות ביצוע, וממתין. כל קבוצה מקבלת את התווים וההוראות, מתאמנת ולבסוף מקליטה את קטעיה.

שעת צהריים מגיעה והוא מזמין לעצמו פיצה ושתיה, שוב דרך הרשת באמצעות מחשבו, שוב מבלי לקום ממושבו. הפיצה, ממשית, שריד אולי אחרון ל”עולם האמיתי”, מגיעה תוך דקות ומתדפקת אל דלת חדרו.

סמוך אליה מגיעות גם ההקלטות של הקטעים השונים. בחורנו הצנוע מבצע את המיקס, שולח הוראות תיקון לנגנים, ומקבל מנה חדשה של הקלטות.

הוא מבצע מיקס סופי, ושבע רצון מהתוצאה הוא שולח את היצירה המוגמרת אל התחרות היוקרתית.

הוא זוכה (כמובן !) במקום הראשון וכל זאת מבלי שיצא מכוכו הצנוע, מבלי שקם מכסאו, מבלי שפגש את שותפיו ליצירה.