ארבעת ילדינו התוודעו, כל אחד במועדו וכדרכם של זאטוטים, אל בושת הגוף. כאשר הדבר אירע הדגמתי בפניהם את העובדה, הידועה והמפתיעה כאחד, שלכולנו יש אף, לכולנו רגליים, ידיים, ואפילו (רחמנא ליצלן) ישבן; שכל איברינו, כל אלה, דומים מאד, אלה לשל אלה; ושעל כן אין כל סיבה לחוש בושה מחשיפתם. הדבר היחיד המייחד אותנו באמת באמת מזולתנו, כך אמרתי והצבעתי בתיאטרליות אל בין רקותי, הינו הטמון כאן, בין שתי ידי, הלא הם מחשבותינו וזכרונותינו, חלומותינו ותקוותינו, ובקיצור — סיפורינו.

ואכן כשמונה מיליארד סיפורים, יחידים ומיוחדים, משוטטים ברגעים אלה ממש ברחבי עולמנו.

מה עושה אם כן סיפור אחד לראוי? כפי אותה התגלות שחווה עמוס עוז בנעוריו , אין סיפור טוב חייב לעסוק באדם גדול ובמעשים גדולים. די לו שיידע לגעת בלב הקורא, בנימי נפשו, ושיעורר בו אותה הזדהות עמוקה ומסתורית העושה אותנו למה שהננו – אחים בני אדם.

אולם לא זה הדחף המוביל את דרכי בדפים אלה. שניים הם מניעי וצנועים הם הרבה. האחד – כתיבה זו מאפשרת לי לחיות שנית את חיי, ממש כאותו עלעול בצילומים של ימים עברו המצעידים אותי בגעגוע, בעקבות הזמן האבוד . ואילו השני, אנוכי במידה, הינו תקוותי שארבעת ילדי היקרים ימצאו בהם עניין ויראו בהם חלק ממורשתם, ממש כאותם צילומים עתיקים, העוברים במשפחה מדור לדור .