בל געת בפנינים, נחרטו בזמן אמת ביומננו . בל נתקן, בל נוסיף, בל נגרע.

1985. יואב בכורנו בן 15 חודש. נוסעים. יואב נושך את היד של אמא.

יואב: זה טעים !!

יואב בן 20 חודש. יואב באוטו, יושב, חונים, ממתינים לדפנה.
יואב: לרדת, לרדת !
אבא: אי אפשר, כאן רחוב סואן.
י: לרדת, לרדת !
א.: אי אפשר.
יואב כועס, אבא מנסה לדובב אותו ולדבר אתו.
יואב: לרדת—אז נדבר !

יואב בן 21 חודש. קיבוץ ארז. יואב נופל, מקבל מכה, בוכה.
אבא: יואב, נשבר לך משהו?
יואב: כן.
אבא: מה?
יואב: הגוף.

12/10/85, יואב, עדיין בן 21 חודש. אני נוהג לעתים לקרוא לדפנה “אשתי” (במלעיל).
יואב, בארוחת בוקר: אשתי (במלעיל כמובן), אני רוצה מרגרינה.

יואב בן ארבע.
אמא: מחר אני בדיאטה.
יואב: מה, לא תהיי בבית ? מתי אני אהיה בדיאטה?

יואב בן ארבע.
אמא: מחר אני בדיאטה.
יואב: מה, לא תהיי בבית ? מתי אני אהיה בדיאטה?

1987. יאיר בן שנתיים וחצי.
אמא: לא עושים כך, SORRY.
יאיר: אני לא סורי, אני יאיר.

8/10/89, יאיר בן ארבע.
אבא מספר על מלחמת ששת הימים, ניצחנו את כל מדינת ערב, הפלנו את כל המטוסים של הערבים, וכו’.
יאיר: ואז שלחתם אותם לעבוד בבית ממול ? (שבונים עכשיו)

15/4/90, יאיר בן חמש. חוזרים מטיול במכונית. מדברים על בעלי חיים טורפים (אריות וכד’). אבא מסביר שאם לא מטרידים אותם הם לא עושים כל רע.
יאיר, מפוחד, שואל: אם רועדים מפחד – אז זה מטריד אותם?

21/10/90. יעל (בת שלוש) ויואב שוכבים במיטות, לילה.
אבא: יואב, צחצחת שיניים ?
יואב: לא.
אבא: אז קום וצחצח.
יעל (מקשיבה, מודאגת): אבא !
אבא: מה?
יעל: אותי אל תשאל.

10/90. באותו עניין. ערב. יעל שוכבת כבר במיטה, קמה ומהלכת לכיוון הסלון.
דפנה: יואב – שיניים !!
יעל, באמצע הדרך, כנשוכת נחש, רצה בזריזות בחזרה למיטה.

1990. יעל, עדיין בת שלוש. נוסעים. יעל מתעניינת: אמא מה עושים ב(רמזור) ירוק ?
אמא: נוסעים.
יעל: ובאדום ?
אמא: עוצרים.
יעל: ובצהוב ?
אמא: זה מסובך. אם אדום אז מתכוננים לנסוע וכו’. ממשיכים לנסוע.
יעל: אבא, באדום תעצור, בירוק תסע.
אבא: ומה בצהוב ?
יעל: בצהוב… בצהוב, תעשה מה שאתה יודע שצריך לעשות.

7/1/91. יעל בת שלוש וחצי.
יעל: אמא – תפוח עץ גדל על העץ (מתפעמת), אמא ! זה חרוז !!

24/11/90, יאיר בן חמש וחצי. צועדים בנחל אל-על בגולן, יאיר אוחז בידו קנה, רוצה לקדוח חורים, לעשות חליל.
יאיר, אומר לעצמו: ניגש לכושים, ונשאל אותם איך לעשות. אבל לא כולם יודעים. מי שיודע – עושה. מי שלא יודע – קונה.

6/91. יעל בת ארבע. ערב אחד יושבים ומדברים על הגב ועל עמוד השדרה. מספר ימים לאחר מכן.
יעל: אבא, הגב – זה עמוד החשמל של הגוף.

12/7/91, יאיר בן שש. רואים בטלוויזיה אסיפה דתית בארה”ב. אחד הנוכחים באסיפה מרים ידיו.
יאיר, בפליאה: למה הוא נכנע ?

17/9/91. יעל בת ארבע. ערב יום כיפור. יעל מלווה את שעור רכיבת האופניים של יאיר. מתעניינת: יאירי, עצרת עם ה-גרעפס ?

25/9/91. יעל, בת ארבע, גילתה שאנו רושמים “חוכמות” בפנקס. היא מסרקת את אבא ואומרת – כמה כינים !
אמא: אלה לא כינים, אלה קשקשים.
יעל: אז אבא – אתה כמו תנין !
אנו צוחקים.
יעל, גאה: אבא – תרשום את זה !

29/11/91. יאיר בן שש וחצי.
יאיר שואל: אמא, מה זה פראייר ?
אמא מסבירה לו, פראייר זה אדם שמנצלים אותו, שכל הזמן עושה דברים עבור אחרים.
יאיר, כדרכו, מהרהר קצת ומעיר: אה, אני מבין. אני פראייר של יואב.

19/10/92. נועה בת שנה וחודש. לוקחת חתיכת נייר טואלט, “מקנחת” את האף בהבעה של חשיבות עצמית, צועדת לאסלה, מרימה את המכסה וזורקת את הנייר לבית השימוש.

21/10/92. יאיר בן שבע וחצי.
אמא אומרת: יואב, אל תתחשבן !
יואב כועס.
יאיר: אמא, מה זה מתחשבן ? חושב ומתעצבן ?

1/12/92. יאיר בן שבע וחצי.
יאיר: יואב – כמה חברים יש לך ! אוף ! אתה צריך לעשות דיאטה מחברים !

20/12/92. יואב בן תשע, יאיר בן שמונה. אבא משוחח עם הבנים על ערכם היחסי של הציור והמוזיקה.
יאיר: הציור שווה יותר ממוזיקה. המוזיקה באה והולכת והציור נשאר.
יואב, חושב ואומר: אבל מוזיקה – נשארת בלב.

12/6/93. נועה כמעט בת שנתיים.
כיסא בפינת האוכל עומד בדרכה; היא דוחפת אותו ואומרת לו בעדינות: סליחה כיסא.

1993. יעל בת שש.
יעל: אבא – אנחנו זה בעצם הראש שלנו…

6/9/93. נועה בת שנתיים.
בוקר, רוצה חלב, ויש לידה בקבוק מים.
נועה: לא מים, לא מים (מצביעה על הבקבוק) זה מאד מים !!

8/93. יעל בת שש. שירה הראשון נכתב בכתב ידה, לפי בקשתה, תוך נסיעה במכונית:
“הירח בצבע צהוב
והילד צבעוני
והלילה ירד
והשמש תהיה מחר
והרכבת משתדלת לנסוע בשקט
והילד ישן.
כל המנורות דלוקות”
(השיר פורסם על ידי יהודה אטלס במדורו בעיתון “ידיעות אחרונות”).

12/93. נועה בת שנתיים. שוכבת במיטה, לילה.
נועה: אמא – ספרי לי סיפור.
אמא: נוקי, אני לא יכולה עכשיו.
נועה: טוב – אני אספר לעצמי.

6/6/94. נועה כמעט בת שלוש. לילה. נועה אומרת שהיא צמאה. אבא מבקש מיואב שימזוג לה שתיה. יואב הולך למטבח עם נועה וכדרכו מוזג לה כלאחר יד, והולך. כעבור כמה שניות אנו שומעים את נועה אומרת לעצמה: מה זה צריך להיות ?! הוא שם את זה והלך !

28/12/94. נועה בת שלוש. לילה. נועה מתרחצת לבד באמבטיה. אבא בא לבדוק מצב ומוצא מים על הרצפה.
אבא: אין דבר נוקי.
נועה מצביעה על הכוס באמצעותה היא שפכה את המים.
אבא: נוקי, לא לשפוך בכוונה בבקשה.

נועה, חושבת קצת ואומרת: טוב אבא, אני אשפוך לא-בכוונה.

10/4095. נועה בת שלוש וחצי. בביתנו קיים נוהג: כאשר ילדים רבים הם נשלחים לחדר נפרד “לסכם” ביניהם את העניין. יאיר ויעל רבים, אבא ונועה נוכחים. אבא שולח אותם לחדר לסכם. נועה הולכת ונכנסת לבדה לחדר שלה. כעבור כמה דקות נועה קוראת לאבא: אבא, אפשר לצאת? סיכמתי עם עצמי, כי הייתי כאן לבד.

8/95. נועה כמעט בת ארבע. נוקי מתעוררת בערב לתוך הפסקת חשמל.
אמא: נוקי, את יודעת שאין לנו חשמל.
נועה: כן, אז אבא צריך לקנות.

9/2007. נועה בת שש עשרה. יושבים בכיתה, המורה לספרות משוחח עם התלמידים על בגדים וסגנון חיים, ומציין שאלה מרמת אביב ג’ “לא סופרים”. נוקי מצביעה ואומרת: אני מרמת אביב ג’ ואני כן סופרת !