1973, ספטמבר, חופשת סוף שנה שניה, שבועות ספורים לפני המלחמה הגדולה. סירבתי לקבל עלי עבודות תכנות מחוץ לחודשי החופשה השנתית וקשרי עם לשכת עיבוד הנתונים של אי.בי.אמ. (כפי שסיפרתי לעיל, ראו “שעור בחשבון”) עלו על שרטון.

השבועות חולפים ללא פרנסה והרחבתי את חיפושי העבודה שלי עד למודעות הקטנות בעיתון.

נתקלתי שם בקריאה: “דרושים אנשי מכירות, בעלי רכב, לא נדרש נסיון קודם, מתאים לסטודנטים, ראיונות במרכז החברה ברמת גן !”.

אני משכנע את ה-אנ.אס.יו פרינץ הקטנה שקיבלתי בהשאלה מאבא להוביל אותי כל הדרך מבאר שבע לרמת גן. אני מגיע ל”מרכז החברה”, לדירת מגורים במרכז העיר; חדר המגורים אפוף עשן, מעל עשרה מועמדים יושבים סביב וממתינים בסבלנות לתורם. אני נקרא לראיון. מנהל החברה יושב מאחורי שולחן משרדי ומסביר לי בסבר פנים רציני: מדובר במכירת כורסאות שוקעות, מעין שילוב (מוזר) של כורסא ופוף הוא אומר. תפקידי לעבור מדלת לדלת ברחבי גוש דן ולשכנע את ה”לקוח” לרכוש.

אם איני מצליח למכור אף כורסא ביום הראשון, הוא חושף בחיוך, עלי לרכוש בעצמי כורסא אחת. אם גם ביום השני איני מצליח למכור, כך הוא, עלי לרכוש עוד שתיים נוספות; ובתום כשלון ביום השלישי עלי לרכוש עוד שלוש אבל אז מותר לי כבר להתפטר ולנטוש.

כמה כורסאות רכשתי?

1975, שנה רביעית. ערב הבחינה לקורס “תורת הקידוד והמידע” אני חש שאיני מוכן לקראתה. זו הפעם הראשונה (והאחרונה) שזה קורה לי. בשוקלי את דרכי אני מחליט לפנות לרופא.

אני יושב כעת מול הרופאה התורנית בקופה. איך אתה מרגיש, היא שואלת. אני מרגיש מצוין, כך אני, אבל אני זקוק לפתק מחלה, יש לי מבחן מחר ואני לא מוכן עדיין לקראתו.

על פי איזה חוק ואיזה מוסר אני, בעודי נמנע בטהרנות מלשקר, מנסה להניע את זולתי, רופאה תמימה וטובת לב, לשקר במקומי?

אוי לה לאותה בושה.

1975, עוד באותה שנה. מורים, מורים טובים וטובים פחות היו לנו עד כה בשפע. מורה אומלל וחלש כמו מ’ לא היה לנו. מ’ מלמד אותנו קורס חשוב, “מבוא למבנה המחשב”, והוא מגיע אלינו אחת לשבוע מחיפה הרחוקה. הוא מתיירא מאתנו כדי כך שמספיק שתלמיד ישאל שאלה בבטחון עצמי (מופרז, חסר בסיס לרוב) ומ’ מתבלבל, מתבלבל ומסתבך בהסבריו שלו עצמו.

אנו, מתוסכלים ומודאגים, פונים למנהל המחלקה ותובעים את הדחתו המידית של מ’ והחלפתו באחר.

אני, שוב וכרגיל, ממובילי המחאה.

ומ’ עוקב בחרדה.

המאבק נמשך. מ’ מזמן אותי אל חדרו בסוף אחד השעורים. במתק שפתיים הוא משתף אותי: הוא כעת עסוק, עסוק מאד, בעיצומו של חיבור מאמר מדעי חשוב בתחומו; היה רוצה שאעזור לו בהכנתו, והוא כמובן יוסיף את שמי לרשימת המחברים.

שוחד לאור היום.