1969. סדרות ניווטים הם לחם חוקנו, מבוזרות, שבוע פה שבועיים שם לאורך כל מסלול הפלוגה. קדם להן קורס ניווט בו למדנו לאתר תוואי קרקע בולטים; לקרוא מפה טופוגרפית ולמצוא עצמנו בה מבלי “לאנסה”; לחוש את הצפון על פי מגוון שיטות, ביום ובלילה; ללמוד ציר בעל פה לקראת ניווט לילה, המתבצע בחשיכה מוחלטת בכפוף למשמעת לילה קשוחה; ולאמוד מרחקים על פי מספר פסיעות רגלינו, לכל אחד מספר הייחודי לו של “צעדים כפולים”, הזכור לנו לכל החיים (שלי – ששים ושלשה).

כמעט כל מסע ניווט בפני עצמו הותיר בנפשי את רישומו הנצחי. ואילו מכלולם מצטייר בזכרוני כתקופה פלאית, הפוגת חירות מרעננת בתוך אוירת המשמעת הקפדנית המלווה אותנו לאורך כל מסלול האימונים.

הר הכרמל. ניווטנו במהלך היום מכלא דמון שבמעלה ההר ולאורך נחל אורן הזורם ממנו מערבה ועתה אנו עומדים בפני הירידה התלולה מזרחה לכיוון נשר. מחצית השעה לפני חצות כעת ואחד מאתנו מבריק: אם נגיע לפני חצות לנשר נוכל ללקק גלידה בתל חנן, גלידה אשר שימעה יצאה למרחוק. הדרך עוד ארוכה ורק אם נצלח אותה בריצה מהירה יש לכך סיכוי. בהסכמה אילמת כולנו שועטים מטה, על חגורינו וכלי נשקינו ומגיעים לעמק דקות בודדות לאחר חצות.

אנו מלקקים, פרס ניחומים, גלידה בשכנתה הצנועה של “תל חנן”, ב”גלידה קולורדו”.

עין-גדי. פלוגתנו נתחלקה חוליות חוליות, כל חוליה ומתווה הניווט הייחודי לה, המתחיל בנחל ערוגות ומסתיים כשלושים קילומטר דרומה משם, לרגלי מצדה. אנו כעת ממלאים את מימיותינו טיפין טיפין במי המעיין שלרגלי המפל אשר בנחל משמר. את מעלה האיסיים אשר העלה אותנו לרמת המדבר, מדבר יהודה, ואת מעלה משמר המוביל אותנו בבטחה שוב מטה אל אפיק הנחל, מצאנו, בסיועו של כמוש אל המזל המואבי, ללא קושי.

אבל לא כך רוב החוליות האחרות. אנו שומעים צעקות מראש המפל. שני חברי הפלוגה, דני שליין (לימים שנער) ויהודה אדרי (ז”ל) שואלים היכן שביל הירידה, ואנו בצעקות ותנועות ידיים רחבות מפנים אותם לכיוון הגדה הצפונית. בתום מילוי המימיות וצעידה ממושכת, לקראת ערב, אנו מגיעים תשושים אל מצדה. מסתבר לנו: אנו בין החוליות הבודדות אשר עברו את המתווה שלהן בשלום והגיעו אל יעדן סופי. רוב החוליות איבדו את דרכן, וחלקן חולצו במסוקים לאחר שתמו המים שלהן על רמת המדבר וחייליהן נתייבשו. דני ויהודה עצמם לא איתרו את השביל היורד למרות הנחיותינו, ונותרו לילה שלם תלויים על גזוזטרה טבעית בין שמים וארץ.

נחל צין. הפעם, אומרים לנו, מתוכנן ניווט מעגלי המתחיל ומסתיים בשדה בוקר. אנו כעת במורד המתון של נחל צין בדרכנו מזרחה, שמש לוהטת מכה בנו, שתי מימיותינו כבר ריקות, ועוד שעות ניווט רבות לפנינו. אנו מזהים במפה, במתווה המתוכנן, שני מעיינות סמוכים זה לזה, עין שביב ועין זיק, ועושים פעמינו אליהם. כעבור שעה או שעתיים אנו מגיעים אל הנקודות המסומנות במפה, רק כדי לגלות, לאחר חיפושים עיקשים בתוך צמחיה עבותה, שלולית מים רדודה, המכוסה בירוקת. מחזה לא מרהיב, אבל הצמא עושה את שלו. אנו ממלאים את מימיותינו תוך סינון המים הירוקים, מליחים אך ברי שתיה, באמצעות כובעינו.

ולפני הגיענו לקראת ערב בחזרה אל נקודת המוצא, אנו טובלים בעירום ומתרעננים במים הצוננים, מי בריכתו הקסומה של עין עקב.

נצרת. רצף מתיש, ניווט יום שלאחריו, ללא הפוגה, ניווט לילה. יצאנו הבוקר מקיבוץ גינוסר אשר לחוף הכנרת, ואנו כעת, לקראת ערב ולאחר שטיפסנו את מצוקי הארבל, בקיבוץ בית קשת. קשה לנו, ואני סובל מבחילה והקאות המוסיפות קושי על קושי. דרך ארוכה עוד לפנינו. אנו ממשיכים בדרכנו.

מגיעים אל נצרת, תשושים.

ומחשש שמא לאחר הגיענו אל נקודת הסיום בקיבוץ גניגר, בעוד מספר שעות, לא יינתן לנו מנוח, אנו מדלגים כאיש אחד מעבר למעקה, אל מרפסת של דירה בקומת קרקע באחד מבנייני ה”בלוקים” הנפוצים שם.

ובעוד בעלי הבית לנים את שנתם במיטתם, אנו לנים את שלנו במרפסתם.