2005 לערך. גלית אחייניתנו מתגוררת בימים אלה במעונם העתיק אשר על גדות הירקון של סבתא אסתר וסבא זוסיה. זהו ההסדר אליו הגיעו דפנה ורותי אחותה לאחר פטירת הסבים: מספר שנים ילדיה של רותי יתגוררו בו, תוך עזיבתם את הקיבוץ והתבססותם בעיר הגדולה, מספר שנים דומה – ילדינו, וחוזר חלילה. כעת תורה של גלית.

מספרים לי שמזה מספר שבועות גלית מאויימת על ידי דייר המתגורר בשכירות מתחתיה: תקלה בצנרת דירתה גרמה נזק לדירה בה הוא מתגורר. גלית סיפקה לו את פרטי הביטוח כנדרש והבטיחה לו שיתוף פעולה מלא. אולם הוא מצדו צועק, צורח ומאיים עליה באלימות. הוא תובע מגלית פיצוי כספי מידי, ובמזומן. וגלית חסרת אונים מולו.

פרטי הטלפון שלו כעת בידי.

אני מגיע למשרדי[1].

שקט ושליוו מטבעי אנוכי. מזה שנים גיליתי את סוד ההקשבה: ככל שאביע עצמי ביתר שקט ונחת כך תגבר תשומת הלב לדברי. אבל לכל כלל כידוע…

אני קם מאת שולחני, ושלא כדרכי נועל את דלת חדרי, ומחייג.

‘הלו’ גס ורם נשמע מצדו השני של הקו.

‘האאלווו !’ אני שואג בחזרה.

‘מי זה?’ שואל הבריון, בקול דממה דקה.

‘אני דודה של גלית, השכנה שלך’, אני רועם.

‘הקול שלך מוכר לי, אולי אנחנו מכירים מהמילואים?’ מנסה הוא את מזלו.

‘גלית מסרה לך את כל אשר אתה זקוק לו. ואני מטפל מעתה בעניינה. דבר אתי אם יש צורך’.

חזרתי ופתחתי לרווחה את דלת משרדי. לא שמענו ממנו עוד.