1975. יעקב ענבר הוא ידידי, לומד לצדי באוניברסיטה. הוא גם חובב רדיו מנוסה ומחזיק תחנת חובבים צנועה אך פעילה במעונות הסטודנטים אשר בבתי ה”רכבת” בשכונה ג’ בבאר שבע. יעקב מזמין אותי ל”ערב קשר” ואני, בעצמי בעליו לשעבר של משדר “פיראטי” בדימונה, נענה בהתלהבות. ימי האינטרנט רחוקים מאתנו שנות דור ואור, והיכולת ליצור קשר בין יבשות, ועוד בחינם (בחינם!) ממלאת אותי ציפיה והתרגשות.

 

אני מגיע, ואנו מתחילים. חברתו של יעקב שוהה כעת אצל משפחתה בסאו פאולו שבברזיל והוא פותח בקריאה כללית לחובבים אלמונים באזור ענקי ומרוחק זה של העולם. בוודאי יש כאלה אשר ייקלעו במקרה לשידורנו ועם קצת מזל ייענו לקריאתנו. כעבור מספר דקות אנו אכן נענים: עולה מולנו חובב רדיו מברזיל. מתפתחת שיחה. בקול מבוקע ומקוטע האופייני לתקשורת ממין זה אנו שומעים שהאיש בצדו השני של הקשר שלנו מתגורר בסאו פאולו.

 

בדחילו ורחימו יעקב מבקש, האם יוכל איש שיחנו לטלפן למשפחה ולמסור דרישת שלום מיעקב לחברתו. אין צורך לטלפן, הוא משיב. הוא חבר וותיק של משפחת חברתו ומוזמן אליהם הערב לארוחת ערב.

 

מחדרון קטנטן אי שם בנגב בקריאה אקראית לרחבי הפלנטה. הלם, אלם, תקפונו.

 

השיחה מסתיימת. יעקב ממשיך בקריאותיו. עולה מולנו הפעם אישה צעירה מטרינידד, אי קטן סמוך לחופי וונצואלה. השיחה מתנהלת באנגלית, אך ברגע שמתברר לה שאנו ישראלים היא עוברת, כמובן מאליו ליידיש ומבקשת מאתנו למסור דרישת שלום לידידים שלה בתל אביב.

 

1978 בקירוב. דני אלחדף ואני ידידים מתקופת לימודי באוניברסיטת בן גוריון. הוא עתודאי ומשלים, לאחר תום לימודינו ב 1976, את שירותו הצבאי בתותחנים. אני נקרא למילואים, לאימון גדודי תקופתי, ומתייצב בבסיס צאלים שבמערב הנגב. לילה אחד אנו מבצעים אימוני ניווט לילי; עם רדת הערב אנו מוסעים במשאית בדרכי העפר של שטחי האימונים.

 

במשאית, בלילה, בחושך, ללא כל סיבה נראית לעין אני אומר לעצמי שמא אפגוש את דני אלחדף בשטח הניווט. המשאית נעצרת בשום מקום ואנו יורדים. חשכה גמורה, הניווט לא יהיה פשוט הלילה. אני שומע קולות לא רחוקים מאתנו, מגשש דרכי בחשיכה, ומתקרב אליהם בסקרנות. אני פוגש חייל ושואל האם דני אלחדף במקרה מצוי כאן ביניהם. “דני! מחפשים אותך כאן”, הוא קורא.