יולי 1971. אני סמל ראשון וותיק בגדוד, עומד בפני שחרור, ומתחיל להתכונן בזמני החופשי לבחינות הכניסה להנדסת חשמל בטכניון ובאוניברסיטת בן גוריון. אנו מוצבים בבקעת הירדן ואני מפקד על מוצב בגזרה. אנו נבלה בו את שלושת השבועות הקרובים. המוצבים מכונים על פי שמות ציפורים, בסדר אלפבית, ואני ממונה על מוצב זרזיר; מצפון לנו וורדית ומדרום חוחית.

 

המוצב בנוי על תל דמוי חצי סהר. בחצרו מתקנים שונים (גנרטור, מיכל מים, מקלחת וכו’); חבויים מתחת לתל מספר בונקרים המקושרים ביניהם במנהרות צרות: בונקר למטבח, בונקר לשהיה ומנוחה, בונקר לקשר. על התל מוצבות שלוש עמדות שמירה מתועלות, המכונות “קיפודים” ובהן עמדות ירי ותצפית, וכן מחסות צרים לעת הפגזה, המתאימים לחייל בודד או שניים והמכונים “שפניות”. אני קורא את “ספר המוצב” המפרט בין היתר את הוראות השגרה; בחשבון קל, ציות עיוור להוראות, “על פי הספר”, יאפשרו כשתי שעות שינה ליממה (!) לחייל. ברור לי שעורך הספר לא טרח לעשות את החשבון, ואולי מעולם אף לא ראה מוצב מימיו; אני מתכנן ובונה שגרה סבירה, ומטמיע אותה בין פקודי.

 

במוצב אנו פוגשים בחתול מגודל, פרוע, בעל הבית האמיתי במקום על פי הלכותיו; בפרץ של דמיון צבאי יצירתי ומפותח אנו, פה אחד, מטבילים אותו בשם האב, הבן ורוח הקודש (בהשראת נהר הירדן הסמוך) בכינוי “זרזיר”.

 

הימים עוברים; הגזרה שקטה, החבר’ה טובים, והאוכל, מבושל כל יום על פי מיטב כישוריו של התורן היומי, טעים ומשביע. רק חתולנו זרזיר משבש את האידיליה. הוא עושה במטבח כבתוך שלו; פותח קופסאות וארגזי אספקה ובורר מהם את המיטב; פורץ את מקרר הקרח שלנו (איך? איך הוא עושה זאת?), גונב משם את נתחי הבשר המשובחים ושובר ושותה את הביצים. בלילות הוא משוטט בין הגדרות והמוקשים המקיפים את המוצב, ומבהיל ומזעיק מדי פעם את השומרים. אנו מנסים לבלום מעלליו בתחבולות; הוא חכם ונחוש מאתנו.

 

כעבור שבוע אני מחליט: אנו לוכדים וכולאים את זרזיר בארגז ולכשמגיע קומנדקר האספקה אנו מוסרים את הארגז בהוראה מפורשת לפתוח אותו רק בבסיס הגדודי, ביריחו, מרחק כעשרה קילומטר מאתנו. הימים הבאים עוברים עלינו בשלווה ונחת; זרזיר מוזכר בפינו מדי פעם כמעין זכרון עמום, אנקדוטלי.

 

אנו כבר מריחים את הסוף, בעוד פחות משבוע נסיים את הצבתנו כאן. אני עצמי אצא לחופשת שחרור ואוכל להגביר את קצב לימודי. והנה מצלצל אלינו התצפיתן; הוא רואה במשקפתו, כך הוא מדווח, בעל חיים המדדה באיטיות בדרך המפותלת והמאובקת המובילה מכביש הבקעה למוצב. כעבור כשעה הוא מגיע; מתחת לשכבות של אבק ותשישות, מתחת לפרוותו החומה צהבהבה הפרועה, אנו מזהים: זהו זרזיר, אשר עשה את דרכו, לאורך ימים, אולי אף לילות, ללא מפה ומצפן. גדרות ושדות מוקשים צלח בשלום, לא בלמו אותו. רק חוש קלוש אך עקבי, ספק ריח הבית, הנחה אותו.

 

מרץ 2007, איסטנבול. אנו מגיעים לעיר לקראת ערב, לאחר טיסה מנתב”ג. שכרנו חדר למספר ימים במלון קטן ונעים במרכז העיר. זהו ביקורנו הראשון באיסטנבול ואנו, תאבים לטייל, מתקלחים, מחליפים בגדים ויוצאים לטיול רגלי ראשון. קריר במקצת ואני לובש מעיל עבה. העיר הומה, הולכי רגל על המדרכות וכלי רכב ברחוב, אבל האוירה מזרחית, ים תיכונית, אך בעיקר נינוחה, אולי נינוחה מדי.

 

אנו נרגשים, גדושי הערכה, אולי כדי הערצה: הוא הרי סיים בזה בכבוד את מסע הכומתה שלו. אנו מחזירים לו בענווה ובכבוד את כתרו, ומתייצבים מדי בוקר, עד יום עוזבנו את המוצב, לשמוע מפיו את פקודת היום .