קיץ 1990. שלהי האינתיפאדה הראשונה. אני נקרא לשרות מילואים ומגלה שאת השבועות הבאים אבלה בבית הכלא הבטחוני הסמוך לצומת מגידו. בין השומרים אתי מנחם קליין, חוקר מדעי המדינה מאוניברסיטת בר אילן, ונח כינרתי ז”ל, “איש המים” וממובילי הסכמי שיתוף המים עם ירדן. אני בחברה טובה.

 

אני עולה למגדל שמירה בפעם הראשונה. מתגלה לעיני מחזה מוזר, סוריאליסטי. איני יכול להתיק מבטי ממנו. עשרות אסורים צועדים בצעידה מהירה, כאחוזי אמוק, כדגים באקווריום, חבורות חבורות, מגדר לגדר, הלוך וחזור בחצר הקטנה שבמכלאתם. בהמשך יתברר הפשר: זוהי “שעת החצר” היומית וזו דרכם לפרוק עצמם לאחר שעות ארוכות של שהיה ללא מעש באוהליהם-תאיהם. ובלילות, מדי פעם בפעם, זעקה נשמעת מאחת המכלאות ומיד לאחריה קול נחיתת אבן על הקרקע. האבן עטופה בדף מסרים, זו דרכם של מנהיגי המכלאות לתקשר ביניהם, ותפקידנו הוא לעבור בשעות הבוקר ולאסוף “נפלים”, הודעות שנפלו בין הגדרות ולא הגיעו ליעדן. אלה שנמצא ישמשו את גורמי המודיעין שבכלא.

 

כך עוברים הימים.

 

פורצת שביתת רעב. בחומו של אוגוסט מתעלף מדי פעם אחד האסירים הצמים. אני נקרא ללוות צוות רפואי ולהוציא על אלונקה את אחד המעולפים. בדרכנו מהמכלאה הרופא, קצין במילואים, מצווה להניח את אלונקת האסיר חשוף לקרני השמש היוקדת, כך “ירגיש טוב יותר”, הוא אומר. אני שומע, מציית, ומבליג. הרופא מנסה מספר פעמים ללא הצלחה לבצע עירוי נוזלים לאסיר המעולף. לבסוף הוא מוותר. “המשך לנסות”, הוא מפטיר בתסכול לעבר החובש, ונוטש לעבר המרפאה. החובש מנסה את כוחו, מזריק את מזרקו, קם והולך. כעבור מספר רגעים אני מבחין שזרועו של האסיר הולכת ותופחת. אני רץ לעבר המרפאה ומאתר את הרופא. “צילמתי את הנער המעולף בעיניים שלי” אני אומר לו, “ואם איוודע שקרה לו משהו אדאג לכך שתגיע לכלא”. מיד קמה מהומה. נשלף טופס תלונה, נזיפות וגערות מושמעים כלפי. נח כינרתי שנקלע למקום מרגיע, והעניין לכאורה שוכך.

 

במשמרתי באותו לילה במגדל, הטלפון מצלצל. מבקשים ממני, במתק שפתיים וללא הסברים, את פרטי האישיים, כתובתי, מקום העבודה שלי, וכד’.

 

עוברות כשנתיים. יצחק שמיר ראש ממשלה ואילו אני ראש תחום תקשורת לוויינים בחברת אלישרא. באחריותי, בין היתר, פיתוח מערך התקשורת ללווין התצפית הישראלי, ה”אופק” הנזכר לעיל. בנו, קצין הבטחון של החברה, פונה אלי ומוסר לי שאני מזומן לתחקיר בטחוני לקריה בתל אביב. זהו זימון חריג ואני מיד חושד בטחנות הבטחון, הטוחנות לאט. אני פונה לצצה (יצחק צורן), הממונה עלי וסמנכ”ל החברה באותו זמן, מעדכן אותו לגבי זימוני לקריה ומספר לו בקצרה את אותה תקרית “נשכחת” מכלא מגידו.

 

אני מגיע ביום המיועד ומוכנס למעין חדר חקירות. החדר ללא חלונות, מואר בנורה בודדת במרכז התקרה, עירום למעט שולחן וזוג כסאות במרכזו. אני יושב מצדו האחד וחוקר, בגילי בקירוב, מצדו השני. בפינת החדר כסא ובו מתיישב חוקר נוסף, בתצפית שקטה. החוקר פותח ומבקש ממני את תעודת הזהות. הוא ממשמש בה ומקפל אותה, ובנסיון מגושם להלך עלי אימים אומר: “היא מזויפת”. איני מגיב, וחקירתי מתחילה, סחור סחור.

 

הוא שואל על ארועים מיוחדים בשרותי הצבאי. אני מיתמם, מנצל את ההזדמנות שניתנה לי, ופותח: שירתתי בצנחנים כ 15 שנה, בשרות הסדיר (גדוד 890) כסמל מחלקת תול”ר, ובמילואים (גדוד 28, חטיבה 55) כמפקד וכלוחם. נפצעתי במלחמת ההתשה, בשנת 1970, מרסיסים בהפגזה מצרית על מוצב המזח; הייתי בין הכוחות הראשונים במהלך מלחמת יום כיפור אשר צלחו את תעלת סואץ ב 15 לאוקטובר 1973. השתתפתי במלחמת לבנון הראשונה ב 1982 כלוחם בגזרה המרכזית. לאחר הגיעי ל”גבורות” (בדרך כלל בגיל 33 בצנחנים) גויסתי לחיל המודיעין כיועץ טכנולוגי; ביצעתי חקרי היתכנות לפרוייקטים מיוחדים, ואחד מהם (“שוט” כינויו) זכה לאחר הוצאתו אל הפועל, ככל שנאמר לי, בפרס ראש אמ”ן. בהמשך, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, נקראתי משום מה לשמירה בבתי כלא, יחד עם רבים וטובים.

 

ראיתי את עיניו של חוקרי המיומן מתעוררות. שוב שאל על ארועים מיוחדים. תיארתי את אשר אירע באותו יום לפני כשנתיים בכלא מגידו, הכל מנקודת מבטי. איני יודע כמובן מה נכתב בתיק שבידי שני חוקרי, אבל נראה כי הדברים שלי שיכנעו אותם שלא נצפית ממני סכנה ממשית, חמורה ומידית לבטחון המדינה. נשאלתי לקינוח מה עמדתי לגבי הסכסוך הפלשתינאי (“יש לעשות מאמץ להגיע לפתרון”) ולגבי עתידה של ירושלים (“אין לי רגש מיוחד לעיר, ומה שיוחלט לגביה יהיה מקובל עלי”).

 

החזיר לי את תעודת הזהות וחזרתי למשרדי .