1986. תוך כדי עבודתי באלישרא אני בעיצומם של לימודי לתואר מוסמך בהנדסת חשמל מאוניברסיטת תל אביב.

אני עוסק בחברה בתקשורת ספרתית (תקשורת לוויינים כאמור), אך לא קיים בי דחף לבחור נושא לתיזה בתחום זה.

בעודי מתלבט נוחת (שוב) על שולחני כתב עת מדעי. אני מעיין באחד המאמרים המובאים בו. המאמר מתאר תחום מסקרן אשר טרם נחשפתי אליו: בחינה מיקרוסקופית של מוחות בעלי חיים גילתה כבר בתחילת המאה העשרים ש”החומר האפור” שבמוחם הינו למעשה אוסף עצום של תאים, דומים במידה אחד לשני, תאי עצב. כל תא מקבל אותות מתאים דומים רבים (10000 כמספר אופייני), ומבצע באותות אלו פעולה חישובית פשוטה. לכל תא עצב יש יציאה בודדת, המפיקה את תוצאת החישוב הפשוט הזה ומוסרת אותו לתאי עצב שכנים. על בסיס ממצאים פיזיו-נוירולוגיים אלה חוקרים מנסים בשנים האחרונות לפתח מודלים חישוביים המבצעים פעולות דומות לאלה שמתבצעות במוחות, כגון זיהוי עצמים וכדומה. המאמר מתאר מספר תוצאות מהשנים האחרונות. אני קורא מרותק, נלהב. התחום מכונה חישוביות עצבית (או רשתות עצביות).

עוברות שנה או שנתיים, והגורל (שוב הגורל הטוב!) מנחית על שולחני בקשה להצעה מטעם משרד הבטחון לביצוע מחקר בתחום החישוביות העצבית. אני כמובן מגיש הצעה, והיא מתקבלת. דרכי סלולה לעבוד על נושא חדש ומלהיב. הנושא מרתק (אותי), מעורר בי סקרנות אינסופית ומספק לי הנאה ועניין עד עצם ימים אלה.

והיאך כל זה קשור?