1994. ימי אוסלו. אפופי חלומות ותקווה, ובטרם ההתפכחות הכואבת. אני ראש תחום תקשורת לוויינים בחברת אלישרא. באחריותי שתי פעילויות עסקיות עיקריות. האחת — פיתוח מערך התקשורת ללוויין הריגול הישראלי, פרוייקט סודי ביותר בזמנו הידוע כיום בציבור בשם “אופק”, אשר פרץ לתקשורת (תרתי משמע) עם שיגורו המוצלח של הלוויין הראשון ב-5 לאפריל 1995. פעילותי השניה היא שותפות במיזם חלוצי עם חברת הזנק אמריקאית (אורבקום) לפרישת מערכת תקשורת המורכבת מעשרות לוויינים המקיפים את כדור הארץ במסלול נמוך, והמתוכננים לספק שרותי תקשורת בכיסוי עולמי, בעיקר באזורים נידחים.

אנו מתבשרים: נסיך סעודי (נ ס י ך ! ס ע ו ד י !!) יבקר בחברתנו. מטרת ביקורו היא לזהות הזדמנויות עסקיות ושיתופי פעולה אפשריים עמנו. החברה כמרקחה, מתלטשת, מצטחצחת ומתאפרת לקראת הביקור. היום הגדול מגיע. כולנו לבושים במלוא הדר חליפותינו, מסורקים ומעונבים. הנסיך הסעודי, איש צעיר ולבוש כמיטב המסורת הערבית, מגיע אלינו במכונית אמריקאית שחורה ומפוארת בעלת תג זיהוי של מדינה ערבית. מתכנסים בחדר הישיבות. אנו לא דוברים ערבית והמפגש מתנהל באנגלית. הנסיך מספר לנו על דרכו במכונית מסעודיה דרך מצרים וסיני ועל הקשיים שעשו לו המצרים במעבר הגבול בטאבה. מסתבר שהוא נוסע עם בנו הקטן ועם המטפלת שלו והמצרים לא הסכימו לאפשר את מעבר המטפלת. עד שנתרצו, הוא קורץ. אנו מציגים לו, כל אחד בתורו, את הנושאים שבאחריותו. מגיע תורי ואני מציג לו את המיזם של אורבקום ואת יחידות הקצה שאנו מספקים למיזם. מדי פעם הוא שואל אותי שאלות, מבקש הבהרות, ומפטיר “וורי אינטרסטינג, וורי אינטרסטינג”.

בסיום המפגש נפל בחלקי ללוות את אורחנו המכובד בחזרה אל מכוניתו. אנו צועדים בנחת אל חנית האורחים. בהתקרבנו לרכב הוא פונה אלי לפתע בעברית צחה: “אני” הוא אומר, “אני בעצם ערבי ישראלי מנצרת. לפני מספר שנים נסעתי לקנדה ללמוד, פגשתי נסיכה סעודית והתחתנתי אתה. מכאן אני נוסע להורי בנצרת להכיר להם את נכדם”. דימיתי שוב קריצה, שובבה, בעינו. לחצנו ידיים בחום. נכנס לרכבו ונסע.