6 ביוני 1982. אני חוזר ממשרדי בערב ומוצא, צמוד לדלת דירת השותפים שלי בנאות אפקה, צו 8: עלי להתייצב למחרת בבוקר בבסיס הגדודי.

ישראל יוצאת למלחמה.

בכלי התקשורת מדווחים: זוהי תגובת ישראל להתנקשות, מספר ימים קודם לכן, בנציג בשגרירות ישראל בלונדון. בדיעבד יסתבר לנו: זהו מימוש של תוכנית מגירה ישראלית (תוכנית המכונה “אורנים קטן”), תחת ממשלם של מנחם בגין ואריק שרון. מטרת התוכנית הינה לדחוק צפונה, הרחק מעבר לגבול, את הארגונים הפלשתינאיים, המתישים בשנים האחרונות בהפגזותיהם את יישובי הצפון.

אני מתייצב בגדוד, מצטרף לפלוגתי, מצטייד, וכעבור כמה שעות אנו כבר יושבים בתוך נגמ”שים, ערוכים בטור ארוך-ארוך סמוך לשער “הגדר הטובה” בגבול לבנון, וממתינים. המתנה, זהו המאפיין העיקרי למלחמה זאת עבורנו: נסיעה קצרה ואחריה הפסקה ארוכה, עוד קטע נסיעה וחוזר חלילה, כך לאורך ימים.

אני כבר נמנה על וותיקי הפלוגה, כמעט בן שלושים ושתיים, מלחמת ההתשה והמלחמה הגדולה, מלחמת יום כיפור, הרחק מאחורי. בעוד כשנה אופרש מהיחידה ואוצב, יחד עם צנחנים וותיקים נוספים ביחידות לוחמות של “זקנים”.

אחד מצעירי הפלוגה, אקרא לו א’, מובל יחד עמי בנגמ”ש, לומד ביולוגיה באוניברסיטה העברית, וחובב זוחלים. באחת ההפסקות הוא מבחין בנחש בסביבתנו הקרובה ומזמין אותי לראות כיצד הוא לוכד אותו. השיטה פשוטה, הוא מסביר לי: יש לגשת אל הנחש (או זוחל אחר) באיטיות מצדו השמאלי (אם אינך איטר יד ימין) ולהושיט את שמאלך כמה עשרות סנטימטרים לפני ראשו תוך הנעת אחת מאצבעותיך לפני עיניו. הנחש עוקב מהופנט אחר התנועה, מרוכז כל כולו באצבע, המזוהה אצלו כנראה כטרף פוטנציאלי. יד ימין מתקדמת בינתיים באטיות ובעורמה בסמוך ומעל גוף הנחש מהזנב לכיוון הראש…. והופ! אוחזת במסכן בצווארו.

טוב, המרחק בין דיבור למעשה, אני אומר לעצמי…

אך להפתעתי כעבור דקה הנחש, באורך כששים סנטימטר, אחוז היטב בידינו. זהו פרט צעיר, נחש ממין תלום-קשקשים מסביר לי א’, והוא ארסי למחצה: הוא נושך קלות את טרפו ומזיל אל הפצע רעל חלש יחסית, לעומת נחש ארסי המכיש בכח בשיניו החלולות ומזריק דרכן ארס רעיל בהרבה.

אנו נקראים לשוב לנגמ”ש. לפני חידוש התנועה אנו מטבילים ברוב טקס את נחש המחמד שלנו בשם “תלומי” וכולאים אותו אל תוך גרב צבאית, שם הוא יבלה מעתה את רוב ימיו.

בהפוגות התנועה הבאות אנו נוהגים לשלוף את תלומי ממחילתו הארעית. הוא שואף אז בהנאה גלויה אוויר צח, ומתענג יחד עמנו מהנוף השלוו סביב. לעתים, כאשר אני מבחין שמצב רוחו עכור אני מגיש לו את אגודלי; הוא נושך אותו בתאווה אך בעדינות, נזהר שלא לפצוע אותי. נראה כי טעם החיים חוזר כך אליו, ונותן לו את הכח לחזור בהכנעה, עם חידוש התנועה, אל תאו האפל בגרב.

כך עוברת עלינו המלחמה. אנו נעים צפונה וצולחים בימים הבאים את נהר הליטאני, חולפים על פני העיירה ג’זין; תושביה, כמו גם אלו משאר הכפרים שנענו עד כה דרכם, מקבלים אותנו בתרועות גיל ושמחה, ומרעיפים עלינו ענפי דובדבנים טעונים כל טוב. ניכר שדחיקת המיליציות הפלשתינאיות משטחיהם משרתת אותם היטב.

מג’זין אנו פונים מזרחה לכיוון אגם קרעון, אגם קטן אך צבעוני המצוי בלבה של בקעת הלבנון.

פלוגתנו מקבלת כאן את משימתה הקרבית הראשונה: לסרוק את הכפר משעארה, המשקיף על האגם. הכפר טוהר ממחבלים על ידי כוח שריון ימים או שעות לפנינו, נאמר לנו בתדריך, ועלינו לוודא שלא נותרו בו כוחות עוינים. מפקד הפלוגה מטיל עלי להוביל כח רתק קטן אל גבעה המשקיפה על הכפר ממעל. אנו תופסים עמדות, הפלוגה צועדת אל הכפר בדריכות, אינה מוצאת דבר, ובמהרה אנו שוב על נגמ”שינו, ממתינים לפקודה להמשך תנועה.

חולפים הימים ועוברים. תלומי כבר מורגל אלינו ואנו אליו. אנו מגיעים למרגלות ג’בל ברוך. גובהו כהר חרמון, יער צפוף של ארזי לבנון, צאצאים גאים של ארזי בית המקדש של שלמה, מעטר את כולו. הר יפהפה אך קשה עורף. העליה אל הפסגה מתבצעת, במאות המטרים האחרונים, רגלית; תנאי הקרקע מונעים תנועת כל כלי רכב. ניתן מהפסגה לצפות ביעילות על התנועה בכביש ביירות-דמשק ופלוגתנו קיבלה פקודה להתמקם בה. הדרך תהיה טרשית וקשה, נאמר לנו, ואנו מצטווים להצטייד לשהות ארוכה בציוד ההכרחי ביותר בלבד.

באין ברירה אחרת אנו יורדים מהנגמ”ש, ומשלחים בעצב את תלומי לדרכו, דקות לפני תחילת העליה הרגלית.

השהות על הפסגה אכן מאתגרת. המים ניתנים במשורה. הם מועלים יום-יום בתוך ג’ריקאנים, בדרך רגלית קשה, על גבם, כך ממש, של חיילי הכיתה התורנית, ומיועדים לשתיה בלבד. הרחצה אסורה, וכך אף צחצוח שיניים.

יעברו עוד כמה שבועות ואצא מפסגת ההר לחופשתי הראשונה מאז פרוץ המלחמה. בהיכנסי לטרמפ’ בדרכי דרומה אתנצל בפני הנהגת על הריח הנורא הנודף ממני, לאחר שבועות ללא רחצה, ואציע לה באדיבות לנסוע בחלונות פתוחים.

ותלומי?

ניניו או נכדי ניניו בוודאי חולשים עד עצם היום הזה על שולי הפסגה של ג’בל ברוך, ומספרים זה לזה, שנה שנה בחגם, את סיפור מסעו המופלא של סבא-רבא שלהם.