יולי 1971. אני מפקד מוצב “זרזיר” בבקעת הירדן. כמה שבועות קודם לכן משחנו את חתולנו, המכונה (במקרה כמובן) אף הוא “זרזיר”, למלכו הבלתי מעורער של מוצבנו, כפי שכבר סופר לעיל. אני חש את סופו הקרב של שרותי הצבאי, ותוכניותי לשנים הקרובות סדורות . עוד מעט קט אצא לחופשת שחרור, ולקראת סוף הקיץ איבחן בבחינות המיון להנדסת חשמל בטכניון ובאוניברסיטת בן גוריון הצעירה. הבאתי למוצב ספרי לימוד מהבית ואני מתחיל את לימודי החזרה שלי, לימודי מתמטיקה ופיזיקה , בשעותי הפנויות, בחדווה רבה.

 

זמן מה לאחר הבחינות אני מתבשר: התקבלתי לשתיהן. למרות המוניטין הבולט של הטכניון אני בוחר, ללא לבטים רבים, באוניברסיטה הצעירה. יצא שמו של הטכניון למרחקים כמוסד גברי, גברי ומסוגר, בו לומדים, ולומדים, ולומדים; ואילו אני משתוקק אמנם ללימודים אך תשוקה לא פחותה לי לחיים “סטודנטיאליים”, לחיי חברה. ונכון הוא שרבים מהחוקרים והמרצים בטכניון הינם בעלי שם עולמי, אבל, כך אני באותה עת, את מה שיחסירו המרצים ישלימו הספרים.

 

סוף אוקטובר. יומנו הראשון ללימודים. אני מקדים ותופס במתכוון מקום בשורה הראשונה באולם הגדול. האולם מתמלא, גודש, רועש, רוחש ולוחש. אנו מאה ועשרים תלמידים! לאחר מילות ברכה ואיחולים, פותח המרצה, בקורס “ווקטורים ומטריצות”, בהרצאתו. דקות מעטות חולפות ואני המום, תקוף הלם ואלם. איני מבין דבר מתוך דברי המרצה. שפתו עברית, הגייתו צלולה, כל מילה שהוא מבטא מובנת ומוכרת לי כשלעצמה, אבל ההקשר, הפירוש, המשמעות – כאילו דיבר אלי סינית.

 

מעולם לא עמדתי במעמד דומה.

 

למרבית הפלא, מספר סטודנטים מרימים את ידיהם מפעם לפעם ושואלים שאלות. קולם עמוק, עמוק, גברי ורגוע. מאחר ואיני מבין על מה המרצה מדבר איני מבין גם את שאלותיהם. יתכן שהם יודעים דבר או שניים שאני לא, אני חושב.

 

עוברים רגעים אחדים ואני מתעשת ומחליט החלטה, החלטה שתתברר כגורלית. אני מוותר לחלוטין על הבנה ומתרכז כל כולי בלהעביר את מילות המרצה מאוזני אל הדף שבמחברתי, מבלי להחסיר, להוסיף או לשנות דבר. בשבתי לבדי לאחר מכן בחדרי, אקרא בעיון את הכתוב, וראה איזה פלא, המלים מתחברות, ההקשר מתחוור והמשמעות מתבהרת. אני מחליט, מעודד, לאמץ את השיטה, ולמרות חריגותה ומוזרותה, אני דבק בה, בהצלחה רבה, עד סוף לימודי.

 

תכופות בבקרים, בלכתי ברגל לקמפוס, צועד לפני אחד הסטודנטים בקורס. אני מזהה אותו; זהו אחד משואלי השאלות, בעלי הקול העמוק. שמו בן (רנדל, ז”ל); לימים נתיידד והוא יעבור לגור אתנו, עם גידי (שנאן, חברי ז”ל) ואתי, בדירת הסטודנטים שלנו. הוא יתגורר אתנו לאורך תקופה קצרה, ולמרות שהסתדרנו אתו מצויין, בן יעזוב כעבור מספר שבועות: קשה לו לדבריו לראות את גידי ואותי דנים בלהט בארוחת הבוקר בעניין כגון למה התכוון מחבר ספר הפיזיקה שבידינו במשפט זה או אחר בעוד הוא עצמו עוסק בפתירת תרגילים.

 

שבועות עוברים, הסמסטר מתקדם, ומגיעה תקופת הבחנים והבחינות. או אז מתבהרת התמונה; יש כארבעה תלמידים הבולטים בהישגיהם (שלומי, אחד מבני הזוג הקודמים של דפנה הוא הראשון בהם; חיים חברי ז”ל הוא השני, אני השלישי). אף אחד מבעלי הקול העמוק אינו ביניהם; עומק הקול אינו קובע, וגם לא מספר השאלות שאתה שואל.

 

לשיטת הלימוד שהמצאתי ואימצתי, כתיבה “מהאוזן ליד” במהלך ההרצאות וקריאה מאד קפדנית, קריאה נשנית וחוזרת ונשנית של הכתוב בבית, יש תוצאת לוואי ומחיר: לא נותר לי זמן כלשהו לתרגל, לא תרגילי רשות לפתרון בבית שאנו מקבלים בשעורי התרגול הצמודים לכל קורס, ולא פתרון שאלות כהכנה עצמית לקראת הבחינה. כל זמני מוקדש לקריאת תמלילי ההרצאות, לדלית כל פרט של תובנה מתוכם, לדיון, עם עצמי או עם גידי וחיים, על השאלות המתעוררות, להבנת ההגיון הפנימי של המשוואות והנוסחאות (עד כדי יכולת שחזור כל נוסחה, ללא צורך בשינונה), ולקישור הפרטים עם ידע קודם.

 

למרות זאת, למרות גשתי למבחנים ללא כל הכנה בפתרון שאלות, תוצאותי מצויינות. השמועה על השיטה “שלי” עושה לה כנפיים ואחד הסטודנטים, מאיר (שפרלינג) שמו, מתקרב אלי ומבקש לנסותה. שנינו לומדים יחדיו לקראת הבחינה הבאה, קוראים וחוזרים וקוראים את החומר; תוצאותי, כרגיל, מצויינות, מאיר נכשל. אנו, בני אנוש, דומים זה לזה, אך גם שונים מאד זה מזה, יותר אולי מכפי שאנו נוטים לחשוב.

 

מרץ 1974. שתי שנות לימודי הראשונות נסתיימו. פרצה והסתיימה גם המלחמה, ועמה הסתיימו גם חייהם הקצרים של שני חברי הטובים, גידי וחיים. משוחרר לאחר שרות מילואים ארוך, בן קרוב לחצי שנה, אני חוזר ללימודים. הישיבה באולם ללא חברי המתים לצדי קשה לי. עצוב, אבל ומדוכדך אני מחליט ללמוד לבדי בדירתי, אל מול הספרים וסיכומי ההרצאות של אחרים, ולא להתייצב שוב באולמות ההרצאות. אני מתנסה בכך לאורך מספר שבועות, אך הבידוד מרצון קשה לי אף יותר מחזרה לאולם ההרצאות. אין בחירות שמחות.

 

פתרון הבחינות עד כה, בכל מקצועות הלימוד בשתי שנותינו הראשונות, לא תבע מאתנו חשיבה של ממש. אפשר היה ללמוד לעומק לקראתן, כפי שגידי, חיים ואנוכי נהגנו, אך הדבר לא היה הכרחי. מספיק היה ששיננת לעצמך נוסחאות, טכניקות ושיטות במהלך לימוד ותרגול לקראת הבחינה, ומובטח היה לך להצליח בה, לפחות בציון “עובר”.

 

והנה בשנתנו השלישית פרופסור יבין החליט אחרת. בחינותיו דורשות, לראשונה, הבנה מעמיקה של החומר הנלמד ומחייבות הבנה וחשיבה מקורית בעת המבחן עצמו. התוצאות, מנקודת המבט של התלמידים, איומות; תלמידי הכיתה נכשלים ברובם המכריע, וציוניהם אינם עולים לרוב על עשרים או שלושים נקודות (מתוך מאה). התוצאות לא טובות יותר לאחר מועד ב’ ואף לא לאחר בחינות מועד ג’ (מועד אשר נפתח במיוחד למקצועותיו של פרופסור יבין).

 

ברור שאם לא ייעשה דבר רוב התלמידים בכיתה לא יסיימו בהצלחה את שנתם השלישית. זוהי חומה, קיר ומחסום בדרך אל התואר, וההתמרמרות רבה; נבחר בקורס וועד פעולה, ומתקיימים דיוני מליאה סוערים. לאחר התלבטות קצרה אני מחליט לתמוך במאבק, ואף מצטרף לוועד הפעולה והופך לאחד ממנהיגיו. לא נפגעתי בבחינותיו, ציוני אצל יבין טובים מאד. ואני אף מסכים שהבחינות ככלל קלות מדי ושיש לדרוש הבנה וחשיבה ולא רק שינון. אבל טענתי היא שאם זו המדיניות הרי שצריך היה להחילה החל מהשנה הראשונה; הדבר היה מאפשר לתלמידים לבחון עצמם מוקדם, לאורך השנה הראשונה, מול הדרישות האקדמיות, ולהחליט במהלכה אם להמשיך בלימודים או לחפש את עתידם בעיסוק אחר.

 

לבצע סינון כזה בשנה השלישית ללימודינו, טענתי, זהו מעשה לא מוסרי, הגובל כמעט בהונאה.

 

מאבקנו נתקל בהתנגדות מצד המחלקה. פרופסור יבין הוא ראש המחלקה, מעמדו איתן, ועמדתו איתנה אף יותר. הוא מזמן אותי לשיחה ואני מבהיר לו את עמדתי ונימוקיה; אך הוא בשלו ואנו בשלנו. בהיעדר פתרון באופק אנו פונים לאגודת הסטודנטים. מנהיגי האגודה מבינים את טיעונינו ונימוקינו ומתגייסים. המאבק עולה כעת מדרגה; זה אינו עוד מאבק של קורס סורר יחיד אלא של הסטודנטים של האוניברסיטה כולה. האגודה מכריזה על סכסוך ומאיימת בשביתת לימודים כללית. עיתונאים מקומיים פונים אלינו ומראיינים את מובילי המאבק וביניהם אותי . לבסוף, לנוכח ההתפתחות הזו, ראש המחלקה, פרופסור יבין, נכנע. המחלקה מציעה מספר צעדים לפתרון, כולל החלפת המרצה בקורסים האלה (“מערכות לינאריות” ו”תהליכים סטוכסטיים”) כמו גם מתן זכות מעבר לשנה ד’ לסטודנטים שנכשלו בקורסים תוך אפשרות ללמוד אותם מחדש ולהיבחן שוב, אצל המרצה החדש. החיים חוזרים למסלולם.

 

אנו עדיין בשנתנו השלישית ובאחד הקורסים אנו מתבקשים, כמקובל לעתים, לבצע עבודת גמר כתחליף לבחינה. העבודה הנופלת בחלקי נדמית מעשית מאד וחסרת כל עומק וייחוד מדעי או טכנולוגי: מדובר במציאת שיטה מהירה לבדיקת תקינות החיבורים בין מעגלים אלקטרוניים שונים. ואולם בהבזק, בהברקה של לילה, אני מזהה שהבעיה, מעשית ופרוזאית ככל שהיא נראית, ניתנת לביטוי כבעיה מעניינת מתורת הקבוצות .

 

איני מסוגל לפתור את הבעיה המתמטית לבדי, חסר לי ידע בתורת הקבוצות, אבל אני חש שיתכן ששם טמון פתרון יעיל ואלגנטי. אני מכתת רגלי אם כן אל המחלקה למתמטיקה באוניברסיטה, ומופנה לאחר מספר בירורים אל פרופסור אלחנן ליבוביץ (אחד מבניו של ישעיהו ליבוביץ הידוע), המומחה בתחום והעוסק בנושאים דומים. אני פוגש אותו, מספר לו על הבעיה. ליבוביץ קשוב, מאשרר שאמת ונכון, ניתן להשליך את הבעיה המעשית שלי לאותה קושיה מעניינת מתחום תורת הקבוצות כפי שחשבתי, ומפנה אותי למספר מאמרים וחוקרים שעסקו בשאלות דומות. חפירה סיזיפית לאורך שעות בכותרים ומאמרים בספריה (בעידן טרום-גוגל!) חושפת שהבעיה אכן נחקרה, יש לה פתרון יעיל ואלגנטי, ואני מיישמו בעבודתי ה”פרוזאית”. ומופלאות דרכי השם: לימים, כאשר אבא יחקור במסגרת הדוקטוראט ולאחריו, יחד עם פרופסור כרמלי, בעיות מתורת היחסות הכללית, הם יצרפו אליהם, כמתמטיקאי, את אלחנן ליבוביץ, ושלושתם אף יכתבו יחדיו ספר בנושא (המצוי כמובן בספריה בביתנו).

 

1975. שנתנו הרביעית, האחרונה, מגיעה. עלינו להתארגן בצוותים ולהציע נושא לפרוייקט גמר. גידי וחיים הם שותפי הטבעיים, אך הגורל הרגם, מזלם תבע והכריע אחרת. בעודי מיותם, תוהה, מביט היימן והשמאל, פונים אלי שניים מתלמידי הקורס ומציעים לי להצטרף אליהם. הם יצרו קשר עם חברת תדיראן (חברת ענק ישראלית במושגי הזמן ההוא) והחברה הציעה להם לפתח כפרוייקט גמר “מערכת טלפונית ללא מרכזיה”. יהיה לנו, בנוסף למנחה האקדמי, מנחה מטעם תדיראן; ונוכל ליצור קשר בלתי אמצעי עם החברה ואולי להשתלב בה בהמשך. אני מצטרף אליהם לנסיעה לחולון, מציגים לנו את הפרוייקט ואת המנחה, ואנו נרתמים.

 

אנו מחליטים לחלק את הפרוייקט בינינו כך שכל אחד משלושתנו נוטל חלק מסויים ונפרד במערכת. במהלך התכנון של חלקי שלי אני מגלה בהבזק, שוב בהברקה של רגע, שניתן להוסיף למערכת באופן פשוט וטבעי תכונה שעל פיה ניתן להתקשר לאדם ולהשיגו בכל מקום בו מצוי מכשיר קצה של המערכת (ולא רק במשרדו שלו), מעין תכונת “עקוב אחרי”. נלהב ומשוכנע (ובמבט דהיום: בנאיביות ותמימות מעורבות במנות גדושות של בטחון וחוצפה) שזו תכונה שתוסיף בפני עצמה ערך שיווקי עצום ורב למערכת אני שומר את הרעיון לעצמי.

 

אני מתלבט כיצד לקדם אותו לכדי עסק. ברור לי שכסטודנט שזה עתה מסיים את התואר, ולו בהצטיינות, יהיה לי קשה עד בלתי אפשרי לפתוח דלתות ולקבוע פגישות רציניות בתעשיה. אני פונה לרשות למחקר ופיתוח של האוניברסיטה. זהו גוף האמון על מסחור רעיונות של חוקרי האוניברסיטה, דרך הסכמי יידע ושיתופי פעולה עם התעשיה. אני מציג להם את “המצאתי” ומציע להם לחלק את הזכויות על ההמצאה שווה בשווה בינם לביני.

 

להפתעתי, למרות שאיני חוקר מהשורה וכל כולי סטודנט לפני קבלת התואר, האוניברסיטה מתלהבת מההמצאה ומסכימה !

 

אני מתחייב לפתח אבטיפוס ולרשום פטנט, הם מתחייבים לשלם לי משכורת צנועה, אוניברסיטאית, במשך שנה, ולתמוך בשיווק ומסחור ההמצאה. ד”ר זאב רז, איש בעל חשיבה מקורית וממציא רב המצאות בפני עצמו, אמון על מסחור ההמצאות של הרשות באותה עת והוא מתגייס לעזרתי בהתלהבות ומרץ אינסופיים. אני ממלא את חלקי (האב-טיפוס שפיתחתי זוכה למקום של כבוד עד היום על ארון הספריה במשרדי, ואישור הפטנט תלוי בקיר סמוך אליו) והם את חלקם, ובמהרה אנו קובעים פגישות וזוכים לתשומת לב ועניין ממספר חברות מובילות בארץ, ואף מכמה חברות בחו”ל.

 

האוניברסיטה אף מגדילה לעשות ומתפרסמות כתבות בעיתונות הארצית (“מעריב”) ובקול ישראל (בחדשות, בקריינות של רבקה מיכאלי) על “הממציא הצעיר בן עשרים ושש מאוניברסיטת בן גוריון בנגב”.

שלוש חברות ישראליות הן המתעניינות ביותר (אלישרא, הידועה אז בשם איי.אי.אל, אלביט ואלתא) ואנו מזמינים את מנהליהם למעבדות הרשות ומדגימים בפניהם את פעולת האב-טיפוס. אך למרות העניין שהנושא מעורר המגעים מתקדמים בעצלתיים. שנה וחצי עוברות, הרשות כבר האריכה את חוזה ההעסקה שלי בחצי שנה, והסכם מסחור עוד אין. הרשות מודיעה לי שלא תוכל להמשיך ולתמוך בפרוייקט ולא תאריך את הסכם ההעסקה שלי פעם נוספת ואני, משוכנע שאם רק נתמיד במאמץ קיים סיכוי טוב לחתום על עסקה עם אחת משלוש החברות, מסכים לוותר על משכורתי ובתנאי שהרשות תמשיך לייצג אותי ותתמיד במאמצי המסחור.

 

כך נוצר מצב משונה על פיו אנו מקיימים מפגשים ודנים בהמצאה שלי בחברות אלה בדרגים הגבוהים ביותר הן של האוניברסיטה והן של התעשיה בעוד אני, בעל ההמצאה, יושב בחדר, חורק שיניים, חי ללא משכורת, וחוזר להתגורר בבית ההורים בכפר ירוחם עקב כך. אותות ההתשה הממושכת ניכרים בנפשי ואני מחליט, ביני לבין עצמי, שאראה ברגע חתימת ההסכם את סיומה והשלמתה המוצלחים של משימתי; אשתף פעולה כמובן בהמשך אך לא אהיה עוד “המשוגע לדבר” ואתן לדברים להתפתח בחזקת “ירצו יאכלו לא ירצו לא יאכלו”.

 

רכבת הרים היא רכבת הרים וההתמדה, הדבקות במטרה והעיקשות משתלמות.

 

חברת אלישרא חותמת לבסוף על הסכם יידע עם הרשות שעל פיו היא תשלם 8 אחוז מהכנסות ההמצאה כתמלוגי הפטנט (ואני אזכה ל 4 אחוזים מתוכם) ואני מושאל לאלישרא כיועץ מטעם הרשות, תמורת שכר נאה, גבוה בהרבה משכרי הקודם. החברה ממנה צוות מכובד לבדיקת היתכנות מעמיקה של ההמצאה. בין מהנדסי הצוות נמנה ידידי עמי מלטר אשר עוד ילווה אותי בהמשך חיי.

אני דבק בהחלטתי להרפות ומשתתף בעבודת הצוות, אך ללא מעורבות רגשית. מסיבות שונות, שרובן אינן תלויות בהמצאה עצמה , החברה מחליטה כעבור חצי שנה נוספת לגנוז אותה, ובמקביל מציעה לי לעזוב את הרשות ולהצטרף לשורותיה. תשוש ומותש מחד מהמסע המרתק שזה עתה עברתי, ונלהב מאידך מהאתגרים החדשים המצפים לי במשרה מוצעת אני מקבל את הצעת החברה ובכך אני מצטרף לחטיבת הלוחמה האלקטרונית של אלישרא.

עשרים שנות עבודה ויצירה נהדרות, ללא רגע אחד של שעמום, אעשה בקרבם.

1989. איני יודע מה גורם לי לחשוב, לאחר סיימי את התואר הראשון, שאני יודע כבר כל מה שיש לדעת, כל מה שהאנושות יודעת, על מקצועי, מקצוע הנדסת האלקטרוניקה. יתכן שזו איוולת או יוהרת נעורים. יתכן שמוצאי מבית אבא, בית אינטלקטואלי אך אינדיווידואליסטי, אוטו-דידאקטי וחסר כל כבוד לדרגות ולסמכות, הוא הוא שבעוכרי. ויתכן שהיעדרם הכמעט מוחלט של בעלי תארים גבוהים בסביבת עבודתי באלישרא הם שמכריעים. לא פוקחים את עיני לראות גם כתבי עת מדעיים בתחומים אלה (מסדרת IEEE TRANSACTIONS ) אשר נקרים מפעם לפעם לידי ואשר בעלעלי בהם אני חש לרגע, ומדחיק מיד, שלא רק שאין אני מבין את הנטען בהם אלא אף איני מבין באיזו בעיה הם עוסקים.

ורק אט אט, שנים לאחר סיימי את התואר הראשון משתנה, מבשילה ומתבגרת ראיית העולם שלי. אני עובר אט אט המרה ממצב שבו “איני יודע אפילו מה איני יודע” למבט בוגר בהרבה בו “אני יודע מה איני יודע” . ואני מחליט לחדש את לימודי.

אני בוחר בקפידה את קורסי הלימוד, רובם בתחום המתמטיקה, כך שיעניקו לי כלים נאותים למחקר בהמשך, ולומד אט אט, קורס אחד בכל סמסטר . התחום של תיזת המחקר שאני בוחר הינו, באופן טבעי וכפי שכבר נרמז לעיל, התחום החדש יחסית (באותה עת) והמלהיב של חישוביות עצבית.

מזלי משחק לי ומשרד הבטחון מפרסם בדיוק באותם ימים בקשה להצעות מחקר בתחום זה; הבקשה נוחתת על שולחני ואני מגיש הצעה תחת הכותרת “למידה בלתי מונחית ברשתות עצביות לצורכי לוחמה אלקטרונית” וההצעה מתקבלת. דרכי אם כך סלולה להמשך, אוכל לעסוק בשנים הקרובות במחצית משרה בחברה במחקר שרובו ממומן על ידי משרד הבטחון. מחשבותי, יום ולילה, סובבות באותם ימים סביב מודלים אפשריים לפתרון בעית המחקר שהגדרתי. שלא במפתיע שוב פוגע בי הברק , הפעם בנוהגי ברכב לכיוון המשרד, בפנותי מרחוב רקנאטי בשכונת מגורי שמאלה לתוך רחוב קק”ל (בדיוק, אבל בדיוק, בנקודה זו). “המודל מפינת רקאנאטי” ילווה אותי מספר שנים, יהווה הבסיס לתיזה, אפרסם אותו בכתב עת בינלאומי (מאמרי הראשון משנת 1991, ב Biological Cybernetics) ואציג אותו בכנס בהלסינקי.