פברואר 1963. אני בן שתים עשרה. יעברו ימים ספורים ואנו נטפס ונעלה על סיפונה של “תאודור הרצל”, האוניה אשר תעלנו ארצה. אני נחשף ומתוודע אל מקלט רדיו-גביש אשר מצוי בידי בן דודי אדולפו. המכשיר הצנוע מאפשר האזנה איכותית ושקטה לרדיו, באמצעות אוזנייה וללא צורך בסוללה (ללא סוללה! זוהי ככל הנראה ליבת הקסם המהלך עלי – היכולת להאזין אין סוף שעות מבלי לשלם דבר, לעולם). אהבה ממבט ראשון. אני מפציר באדולפו, חוזר ומפציר, ומבטיח, ומאיים – לשווא. הוא מסרב להעניק לי במתנה את הצעצוע הפלאי, ומתנגד גם למוכרו לי תמורת כל הוני. אני צועד לבדי יום תמים לאורכו של הרחוב הארוך ביותר בבואנוס איירס (אוונידה ריבאדאביה, מהארוכים ברחובות תבל), נכנס לכל חנות, בין אם נמכרים בה בגדים, מזון או נעליים, ושואל אם ניתן לרכוש את מושא אהבתי.

 

אני מעלה חרס בידי.

 

אנו מפליגים, מגיעים ארצה. אבא, חשוף לתשוקתי ופיזיקאי במאודו, משרטט עבורי תוכנית. בעודו טרוד בענייני פרנסה, שנינו נוסעים מצריפנו אשר במעברה בקרית חיים לעיר הגדולה חיפה ורוכשים את הרכיבים הנדרשים. ושעות וימים אני מרכיב ומפרק, מפרק ומרכיב, מנסה לעורר את הרדיו לחיים, ללא הועיל. נראה כי תם עבורי עידן הרדיו.

 

אך המוירות, אלות הגורל היווניות, החליטו אחרת.

 

אנו גרים עתה בדימונה. מכונת הכביסה שלנו מתקלקלת ואמא מזמינה את הטכנאי של העיירה, המכונה בפיה שלא בפניו “מנחם-מנדל” (איני יודע משום מה; ושמו האמיתי לא זכור לי). הוא מציץ לחדרי, רואה אותי עוסק בהרכבות ומתעניין. מסתבר שהוא עצמו חובב רדיו, ומציע את עזרתו. אני מ’בל ממנו ספר, “רדיו הרי זה כה פשוט” שאני קורא בשקיקה ובנשימה עצורה. תוך ימים יש בידי מקלט רדיו גביש, חי ובועט. משם הדרך סלולה לבנית משדר רדיו בגלים קצרים (יחד עם חברי יעקב לוי ז”ל), ולהחלטתי הטבעית, המובנת מאליה עבורי, ללמוד הנדסת אלקטרוניקה “לכשאהיה גדול”.