1956. לאחר נטישתנו את לוס מנוקוס, אותה חווה ענקית בעלת מחצבי השיש אשר הזכרתי לעיל, אבא חיפש עבודה במשך כשנתיים. אנו מתגוררים בביתו הענקי, שלא לומר ארמון , של סבא יצחק וסבתא סופיה ברחוב EMILIO MITRE 232 אשר ברובע CABALLITO בעיר הבירה בואנוס איירס. החיפושים לשווא. אבא הינו אז כבן שלושים ואחת, מאחוריו שנה או שנתיים של לימודי הנדסה אזרחית, ושנה או שנתיים של לימודי מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטה, אך אין בידיו תעודה.

 

על שולחנו של סבא יצחק, עורך דין מצליח, ממנהיגי הקהילה היהודית- ציונית בארגנטינה, איש עסקים, יזם והרפתקן נועז בנפשו, נוחתת הצעה עסקית: השקעה ושותפות בחווה מדברית סמוך לכפר אינדיאני קטן בשם פאלו בלאנקו (PALO BLANCO). הכפר מצוי במחוז CATAMARCA בצפון מערב המדינה, סמוך לשרשרת הרי האנדים. אין בחווה מקורות מים ואין אספקת חשמל לכפר, כך אומרים בעלי ההצעה, אך יש מים בשפע במרחק מספר קילומטרים מערבה ממנו, על מורדות ההרים. מים אלה מחלחלים לקרקע החולית מיד עם נביעתם, נספגים ונעלמים.

 

אבא ואחיו הצעיר אפרים (FRUNCO בפי אוהביו) נרתמים מיד. דודי פרונקו הינו מהנדס אגרונום ושניהם מתכננים מערכת תעלות וצנרת אשר תאסוף את המים בנקודת הנביעה ותוביל אותם עד החווה במורד ההרים תוך ניצול כח הכובד ובלא להזדקק למשאבות המופעלות על ידי חשמל, אשר כאמור אינו בנמצא באזור . סבא רוכש את חלקו בחווה ומקים חברה לצורכי פיתוחו. אבא נשכר על ידי החברה כמנהל הפרוייקט. ממשל מחוז קאטאמארקה מזהה את הפוטנציאל שברעיון ומתחייב לממן חלק משמעותי מהוצאות הפיתוח. התקווה היא שהצלחת פרוייקט זה תוביל להפרחת השממה על ידי הקמה של מערכות הובלת מים דומות.

 

בתקופת שהותי בבואנוס איירס אני, כמעט כבר בן שש, נשלח ל”שולם עליכם”, גן הילדים היהודי המרכזי בבירה. מנהלת אותו דודתי לידיה, אחותה הבכירה של אמא. זהו גן ילדים גדול, מאות ילדים מתחנכים בו. הוא בעל צוות מחנכות מסורות ואוהבות, אבל השהות המבודדת שלי בחוות לוס מנוקוס במשך ארבע שנים, בהן לא ראיתי כלל ילדים פרט לאחי אורי עושה את שלה. אני בוש בחברת הילדים, איני מעז לפתוח את פי, מתבודד, מרבה לבכות, והורי בסופו של דבר מוותרים. אני מבלה אם כך את ימי בבדידות מזהרת, תוך הרפתקאות דימיוניות אינסופיות בארמונו של סבא. בשעותי הפנויות משיטוטים סבא, אשר על פי השמועה יודע בעל פה את התורה כולה, מלמד אותי את מילותי הראשונות בעברית, מספר מלים כל יום.

 

היום הגדול מגיע. הנסיעה ברכבת לקאטאמארקה, מרחק של כאלף וחמש מאות קילומטרים צפון-מערבה לבירה אורכת מספר ימים. אנו לנים במיטות קומותיים בתאי לינה, מתרוצצים לאורך הקרונות, והשמחה גדולה. ביתנו בפאלו בלאנקו, בית עשוי מלבני בוץ תוצרת עצמית המיובשות בשמש כמסורת האזור (והמכונות ADOBE ), אינו מוכן עדיין; אנו מתגוררים אם כך מספר חודשים בעיירה קטנה בשם FIAMBALA המרוחקת כשבעים קילומטרים דרומית לכפר. אני נשלח, על אפי ועל חמתי, לכיתה א’. אדני החלונות בכיתתי נמוכים, כמעט בגובה פני הקרקע, ואותי מושיבים, בפרץ של רשלנות, על יד אחד מהם . המצוקה והפיתוי עושים את שלהם, לא חולף הרבה זמן ואני מדלג על פני אדן החלון באמצע השעור ועושה את דרכי בריצה נואשת אל החופש. אבא ואמא שוב מתלבטים. הם מבינים שטרם הגיעה שעתי, ואת מעט החודשים שיעברו עד מעברנו לפאלו בלאנקו אבלה בחקירת כל פינה בפנסיון שבו התארחנו.

 

בית הבוץ שלנו מוכן, ואנו עוברים אל הכפר. בפאלו בלאנקו, כמו במערב הפרוע, רחוב מרכזי יחיד, כולו חול דקיק ויבש, ורוב בתי הכפר, בתי אדובה כשלנו, פזורים לצדיו. אבא מותח צינור גומי דקיק מבאר הכפר, מספר מאות מטרים מביתנו, והם מובילים אלינו מים תוך ניצול הפרשי הגובה ואפקט הסיפון. את המים המיועדים לשתיה אנו מסננים תחילה באמצעות כדים עשויים בוץ המיועדים לכך, המחלחלים את המים, טיפה אחר טיפה, אל תוך קנקן. יש לנו גנרטור בחצר המספק לנו חשמל לצרכים מיוחדים, מיוחדים בלבד, כגון הפעלה שבועית של מכונת הכביסה שלנו, והקרנת סרטים לילדי הכפר כפי שאספר בהמשך. החדרים מוארים בלילות באמצעות מנורות “לוקס” בעלות אור לבן בוהק הניזונות מנפט. וגם המקרר שלנו מצנן, הפלא בפלא, באמצעות להבת נפט קטנטנה הדולקת בו יומם ולילה.

 

רובם המוחלט מתוך כאלף תושבי הכפר הינם אינדיאנים בני המקום. שפת האם שלהם הינה QUECHUA, אך רובם דוברים גם ספרדית. הלא-ילידים היחידים מלבדנו הינם כומר הכפר, האב ARCHE, אשר הופך במהרה לחברו הטוב של אבא, ושני זוגות מורים המלמדים בבית הספר היסודי. הורי מבינים שלא ניתן עוד לדחות את הקץ, ואני נשלח לכיתה א’ בבית הספר בהבנה ברורה שזהו, תם המשחק.

 

מדי בוקר, עם היכנס המורה לכיתתנו ובטרם תחילת השעור, אנו התלמידים מתבקשים לכרוע על ברכינו על הרצפה, לצד הספסלים. המורה פותחת ומדקלמת מלים סתומות בשפה לא נהירה. אלה כוללות ביטויים כגון MADRE MARIA , PADRE NUESTRO וכדומה, ואנו אמורים לחזור על מילותיה. הדבר זר לי ומוזר, אבל כילד אשר זה עתה נכנס לעולם חדש אני מקבל את הדברים בטבעיות, קוף אחרי חברי, “זורם”. איני יודע יהדות מהי ואף איני יודע שאנו יהודים, ושונים בכך מכל סובבינו.

 

לא עוברים ימים רבים ואני רוכש לי חברים חדשים. אחד מהם עובר יום אחד ליד ביתנו ומזמין אותי להצטרף אליו לכנסיה (ל DOCTRINA בלשונם). אני נכנס הביתה לבקש רשות, ואמא מבינה מיד שמשהו בחינוכי השתבש ו”התפקשש”. באותו ערב אבא מסביר לי: אנו “יהודים”, ומאמינים שיש אל אחד ויחיד בעולם ואילו שאר אנשי הכפר הינם “נוצרים” והם מאמינים אמנם באותו אל עצמו, אלא שהם מאמינים גם שלאותו אל נולד בן המכונה ישוע, וילדה אותו אמא בת-אדם אשר שמה מריה. והאב ארצ’ה מאמין אף הוא בזה? אני שואל, מודאג. כן, עונה לי אבא, גם הוא. ואתה, אתה לא אמרת לו שזה לא נכון? אני שואל; אוי, תמימות של ילד, האב הכל-יכול, והעולם פשוט כל כך!

 

ימים עוברים. חבר מגיע לביתנו ומזמין אותי לצאת עמו לסיור לערבה המדברית אשר מקיפה את הכפר. אני מתלווה אליו, ורואה שהוא בוחן בתשומת לב כל שיח RETAMO הנקרה לאורך מסלולנו. לא חולף זמן רב והוא מראה לי קן גדול על הקרקע, סמוך לשיח רטאמו ומוצל על ידיו, ובו מספר ביצים ענקיות. הוא אוסף את הביצים לתוך סל; אלה ביצי NANDU (ניאנדו—עוף גדול מאד, מעין יען דרום אמריקאי, המכונה SURI בשפת הקצ’ואה), הוא מסביר לי. אנו חוזרים מסיורנו.

 

כעבור שבועיים או שלושה חברי מתייצב שוב בביתנו. תראה מה הבאתי הוא אומר, ושולף מאחורי גבו שני אפרוחי סורי קטנים וחמודים, המגיעים בהזדקפם עד ברכינו. מתברר שנוהג מקובל אצל תושבי הכפר הינו לאסוף ביצי ניאנדו ולבצע בהם הדגרה מלאכותית, על ידי חימום עדין, קבוע וממושך. אורי ואני זוכים בעופות מחמד ואני מכנה את שלי, בפרץ של דמיון, סורי-סורי. סורי-סורי משתכנע מיד וללא כל מאמץ מצדי שאני היא אמו מולידתו והוא מתלווה אלי בנאמנות עיוורת לכל אשר אני הולך. אפרוח הניאנדו שלי הולך אתי מאותו יום לבית הספר, מתיישב תחת ספסלי, מקשיב בשקט ובתשומת לב לשעורים, וממתין בסבלנות עד לתום יום הלימודים. סופו של הסורי של אורי הינו טרגי: אפרוחי הניאנדו נמשכים לכל דבר מבריק הנקרה בדרכם ולאחר מספר חודשים בביתנו הסורי שלו בולע סיכה ומת בייסורים; אבל כבד במשפחה.

 

לא רק יענים ממלאות את עולמנו. כמעט מדי יום אנו צופים בלהקות גדולות של תוכים ירוקים החולפים תוך צווחות עזות גבוה מעל ראשינו. צבעוניותם וקולניותם בעוכריהם: חברי ואני חושקים בהם. חברי מלמדים אותי להכין כלי נשק מתאים, BOLAS , כדרך הילידים. ואנו מבלים את ימינו בהמתנה ללהקות ובשילוח הבולאס הקטלניים שלנו אליהם. תקוותנו היא לזכות בתוכי הנוחת הישר לתוך ידינו. אבל תקוה ומציאות אינן נפגשות תמיד: כל התוכים חזרו בשלום לבסיסם.

 

נראה כי חסרים בכפר מקומות בילוי. אורי ואני מזהים הזדמנות עסקית ומחליטים לנצלה. למזלם הטוב של הילידים הבאנו אתנו מכונה ידנית להקרנת סרטי שמונה מילימטר ובידינו מספר סרטי אנימציה בשחור-לבן. הסרטים קצרים, אורכם כחמש דקות כל אחד, ומככבים בהם מיקי מאוס, דונאלד דאק וכדומה. אנו פורשים סדין לבן על אחד מקירות הבית, מגייסים את כל הכסאות שבנמצא, ממלאים דלק בגנרטור הביתי, מכינים כרטיסי כניסה מנייר, ומכינים כמו כן שלט גדול ובו כתוב “קולנוע סן-מרטין” . הקול נפוץ בכפר והביקוש גובר על ההיצע. כל הכרטיסים נמכרים. לא פוגעת בשמחה העובדה שההקרנה נקטעת לעתים קרובות עקב הסתבכות הסרט במנגנון, או סתם בגלל עייפות היד הסובבת את הידית. ההמולה רבה וכיסינו גדושים מטבעות. זהו מיזמי הראשון!

 

אך פעם יזם תמיד יזם. סבתא סופיה שולחת אלי מתנה באמצעות הדואר: משחק ניסויי כימיה. הערכה כוללת בקבוקונים המכילים מגוון תרכובות כימיות, מבחנות וצינוריות זכוכית, מתקן קטן לחימום המבחנות וחוברת המציעה בשפה פשוטה ומדוייקת ניסויים מעניינים ומפתיעים: חומרים המשנים צורה וטבע והופכים לאחרים תוך כדי שינוי צבעיהם ושאר תכונותיהם, דיו סתרים, אמצעים לזיהוי חומצות ובסיסים, וכדומה. אני קורא בשקיקה ועורך את הניסויים בהתלהבות. אחד משכנינו שומע שיש בידי ערכה, ומספר שהוא מעוניין להגן על כרם ענביו מפני פטריות. הוא מורח לשם כך תמיסת נחושת גופרתית בחלקים התחתונים של הגזע. נחושת גופרתית מוכרת לי, זו אחת התרכובות המעניינות אשר בערכתי, ואני מיד מציע את שרותי. משא ומתן קצר והמחיר מוסכם. אני משכים בבקרים, יוצא אל עבודתי בכרם, ומספיק להגיע לבית הספר בזמן.

 

אחד הניסויים המרתקים אותי בערכה הכימית החדשה שלי עוסק בהפרדת מים למימן וחמצן המצטברים כגז, כל אחד במבחנה נפרדת. הניסוי זקוק לסוללה חשמלית. סוללות כידוע חייהם קצרים וחנות המוכרת אותן אין בכפרנו. אני מתעניין אם כך בגנרטור הביתי המספק לנו חשמל ואבא מסביר לי שהסוללה מספקת זרם ישר, המתאים לניסוי הפרדת המים, ואילו הגנרטור מחולל זרם חילופין אשר אינו מתאים. אבל את זרם החילופין ניתן להפוך לזרם ישר באמצעות מכשיר המכונה דיודה, מסביר לי אבא, ומשרטט על דף ניר את המבנה שלה. כל מאמצי מאותו רגע ולמשך שבועות ארוכים מרוכזים בבנית דיודה. אני עושה ניסויים ביצירת ואקום באמצעות נרות שעווה, שכן אחד ממרכיבי הדיודה הינה שפופרת ואקום, ובבניית קתודה חמה ואנודה, שני רכיבים הכרחיים נוספים. בני הבית נתקלים מאותו רגע בכל רחבי הבית בצנצנות ריקות ובמכסיהם המחוררים, בבדלי נרות שעווה, בפיסות ניר ועליהם משורבטות תוכניות מסתוריות; ורק גזי מימן וחמצן נעדרים מהחגיגה.

 

אבל שעווה יש לא רק בנרות. פרוייקט הקמת מוביל המים הסתיים, חגיגה בכפר (עליה ועל הריקוד האינדיאני של אבא בפני כל הכפר כבר סיפרתי לעיל) ועצי פרי צעירים נשתלים. יעברו מספר שנים עד אשר עצי הפרי יחלו לתת פיריים ולהניב הכנסות. אבא מחפש מקור הכנסה חלופי ומהיר. מסתבר שהעלים המחטיים של שיחי הרטאמו, אותו שיח נפוץ באזור אשר בצלו מקנן הניאנדו, מצופים בשכבת שעווה. שכבה זו מצמצמת ככל הנראה את התאיידות ואובדן המים של השיח. ומסתבר גם שהשעוה דומה לזו המשמשת גם כחומר גלם לתעשיות שונות, מתמרוקים ועד משחות נעליים.

 

אבא מקים מפעל לייצור שעווה. המפעל היה זוכה ללא ספק היום בפרס הקיימות: הוא אינו דורש כל חומרים ואספקה מבחוץ. מוקמים דוודי מים ענקיים אותם ממלאים מהמים המגיעים דרך מוביל המים שבנייתו זה עתה הסתיימה; אש מובערת מהעצה של שיחי הרטאמו הנפוצים, ורוח המדבר מלבה אותה. מרתיחים את המים בדוודים. עלי הרטאמו המחטיים “מגולחים” מהשיח, ומושלכים לדוודים. אחרי הרתחה קצרה השעווה המצפה את העלים נפרדת מהם וצפה על פני המים. מספר פועלים עם מחתות איסוף גדולות שולפים את השעווה הצפה במים ומעבירים אותה למריצות.

 

אבא מסביר לי בסבלנות את התהליך כולו ואני, מיד, נרתם להקים מיני-מפעל בחצר ביתנו. קופסאות שימורים ממלאות את תפקיד הדוודים, וענפי רטאמו קטנים שאני קוטף במו ידי את תפקיד השיחים. יעברו שנים ובשנת 2010, בביקורנו בפאלו בלאנקו דפנה ואני נפגוש אינדיאני זקן ושיכור למחצה. בספרדית מעורבת בקאצ’ואה הוא יספר לי בהתלהבות כיצד הוא עבד כפועל במפעל אשר המשיך לייצר שעווה עוד כשש שנים לאחר עזיבתנו את הכפר.

 

התרגשות גדולה. סבא יצחק וסבתא סופיה באים לבקר אותנו בכפר. עבורם, קשישים בשנות הששים המאוחרות שלהם והמורגלים זה מכבר בתפנוקי העיר, זוהי נסיעה לקצה העולם, הרפתקאה של ממש; אבל רק האל יודע את הצפון להם בהמשך דרכם. אבא עורך להם סיור בכפר, בחווה הנסיונית על תעלות הובלת המים, בוסתן הפירות הצעיר ומערכת הממטרות המשוכללת שלה, ובמפעל השעווה התוסס. הם שוהים אתנו מספר ימים.

 

בתום הסיור נכנסים כולנו, ששתנו, לרכב המשפחתי, ומובילים את הסבים לבירת מחוז קאטאמארקה, כארבע מאות קילומטרים מהכפר; משם הם יעלו על רכבת ויגיעו כעבור מספר ימים לבואנוס איירס. אנו יוצאים לדרך. אבא בוחר משום מה במסלול המקצר לכאורה את המרחק לבירת המחוז, אך החוצה את הר ZAPATA הידוע לשמצה בדרך הררית צרה ומפותלת . אנו נוסעים, מטפסים בכבדות את ההר. מנוע הרכב שלנו מתחמם ועל מנת להמשיך בנסיעה אבא מנסה לצנן אותו על ידי (לא פחות!) הרמת מכסה המנוע ונסיעה במכסה מורם. כל שדה הראייה הקדמי שלו מוסתר כמובן. על מנת לראות את הדרך ראשו מוטה הצדה, מחוץ לחלונו, בזוית מוזרה. אנו מתקדמים אט אט, תהום משמאלנו ושיפוע תלול של ההר מימיננו. פיתול בדרך, ומכונית מופיעה מולנו. אבא סוטה במהירות ימינה על מנת למנוע התנגשות, עולה על שיפוע ההר ורכבנו מתהפך על צדו. אנו נחלצים, מזדחלים אט אט מתוך הרכב המהופך. האל, אותו אל שעולל זאת, החליט הפעם לחוס, ויצאנו ללא פגע. נוסעי הרכב הנגדי מסייעים לנו להפוך בחזרה את רכבנו. אנו חוזרים ונכנסים למכונית, ממשיכים את נסיעתנו במכסה מנוע מורם. המסך יורד.

 

סביבת פאלו בלאנקו מכוסה דיונות חול רבות, חולן לבן בוהק, עדין ודקיק, והן מכוסות לרוב במין שכבה גרגירית אפורה ומסתורית. אלה הן עופרות ברזל, מסביר לי אבא, ברזל אשר נסחף לכאן ברוח ובמים מההרים אשר ממערב לנו. בגלל שהברזל כבד מן החול הנושא אותו, הוא הוא הנראה לעין לאחר ששכבת החול העליונה התעופפה לה. לברזל שימושים רבים, זאת אני כבר יודע, ואני מחליט להתחיל מיד בהפקה בכמויות מסחריות.

 

אני מגייס את חברי ואנו יוצאים למסעות בדיונות מצויידים בצנצנות זכוכית ובמגנטים ביתיים קטנים. בהגיענו לדיונה אפורה אנו מעבירים ילד ילד את מגנטו בעדינות על פני השטח. גרגירי עופרות הברזל, והן בלבד, נדבקות למגנט ומופרדות כך מהחול הלבן. אנו “מגלחים” את המגנט לאחר מכן באצבעותינו ושופכים את גרגירי הברזל לתוך הצנצנות. אני עורך ניסויים בבית בנסיון שווא להתיך את גרגירי הברזל ולהפכו למטילי ברזל. בערבים אנו שומעים את שירת האינדיאנים בבתיהם בכפר, שירה עצובה מלאת געגועים . וצנצנות רבות ומלאות גרגירי ברזל שחור נערמות בביתנו וממתינות ללקוח, לשווא.

 

אני כבר בן שבע, מחצית כיתה ב’ מאחורי ואני הולך יום יום שמח וטוב לב לבית הספר אשר על יד הנהר האכזב, המתפתל מצפון לכפר. בית הספר, כמו ביתנו וכמו כל בתי הכפר, בנוי לבני אדובה, המיובשים בשמש. בניגוד ללבנים האפויים בתנור, לבני אדובה אינם עמידים במים: עם הירטבם הם חוזרים למצבם הטבעי, דהיינו בוץ מעורב בקש. בוקר אחד אנו מתעוררים לקול חדשות מרעישות: גשם אשר ירד בימים האחרונים בהרים גרם לשטפון בנהר. בית הספר, הבנוי על גדת הנהר, נשטף ונהרס .

 

אני, כמו כל ילדי הכפר, מפסיקים כך פתאום את לימודינו. אבא נוטל לעצמו את תפקיד המורה שלי (ולא בפעם האחרונה בחייו, ראו להלן). אנו קובעים מסגרת שעות, פותחים מחברות חדשות, ואבא מלמד אותי בשקדנות. במיוחד זכורים לי לימודי הכימיה והמתמטיקה. כימיה אני לומד מאבא בהשראת ערכת הניסויים האהובה עלי. אני לומד על מבנה החומר, ההבדל בין יסודות לבין תרכובות, ובין תרכובות לבין תערובות ותמיסות, ההבדל בין חומצות לבסיסים, וכדומה. במתמטיקה אבא ממש נועז והוא מלמד אותי פונקציות טריגונומטריות ולוגאריתמים (!); פה נדמה שהוא הקדים קנה לוושט, כיוון שבהיעדר ידיעות מוקדמות על גיאומטריה ועל אלגברה מושגים אלה נראים לי מופשטים ואניגמתיים, ומביאים אותי לכדי תסכול ובכי. אני שומע על סינוס וקוסינוס ואיני ידע עדיין לחבר מספרים בני יותר מספרה אחת ואף לא את טבלת הכפל.

 

כל דבר טוב מגיע, כידוע, לקיצו. כחלק מגלי ההדף המשניים של המהפכה נגד חואן פרון אי שם בבואנוס איירס הרחוקה, המחוז נאלץ להפסיק את התמיכה בפרויקט אשר כזכור היה ממומן ביד נדיבה על ידי הממשל. בהיעדר מימון, ובטרם הגעת החווה למכירות פרי ושעווה משמעותיות, נאלצנו להקפיא את העבודות, לנטוש את הכפר, ולשוב לבואנוס איירס. זאת בתקוה משותפת, של אבא וסבא, לחזור אל החווה לכשהמצב הפוליטי-כלכלי במדינה יאפשר זאת.

 

אנו חוזרים לביתם של סבא יצחק וסבתא סופיה. אבא שוב ימתין, מובטל, להתבהרות השמיים הפוליטיים, כמעט שנתיים תמימות. אני אגלה שקיים פער גדול בין ידיעות תלמידי כיתה ב’ בבירה לבין ידיעותי, ולא לטובתי; וסבתא סופיה תשב אתי יום-יום, תלמד אותי ותעזור לי להשלים את החסר. היא מצליחה עד כדי כך שלקראת סוף שנת הלימודים אני זוכה תכופות למחיאות כפיים מחברי בכיתה כפרס על סיימי תחרות בתרגיל חשבון על הלוח ראשון וללא שגיאות; ובכיתה ג’ אהפוך כבר לתלמיד מצטיין.

 

אני קורא באותם ימים בשקיקה את ספרי “חסמבה” של יגאל מוסינזון בתרגומם לספרדית. בביתם של סבא וסבתא אנו נושמים ציונות יום-יום ושעה שעה, ואני מקים עם כל בני דודי חבורת חסמבה משלנו. אנו עורכים תצפיות על השכנים הזוממים את רעתנו מעבר לחומות החצר הגדולה של הבית, ומדווחים עליהן מעץ לעץ באמצעות מכשירי טלפון משוכללים הבנוים מפחיות שימורים מחוררות אשר חוט דקיק מקשר ביניהן.