1983. אני מתפטר מעבודתי באלישרא. שש שנים חלפו מאז נכנסתי לחברה במתכונת מוזרה של בעל המצאה מחד ומהנדס מתחיל מאידך. אני מתחיל להשתעמם (תכונה מבורכת, אם אמה של הקידמה!), חש שמיציתי, שכל פרוייקט דומה לקודמו, וקיבלתי הצעה מעניינת מחברת אלאו”פ. במסגרת מאמציו להותירני בחברה מנהל החטיבה (יצחק צורן, צצה ז”ל) מציע לי להוביל, יחד עם ידידי עמי מלטר, פרוייקט פיתוח מערך התקשורת של לוויין ריגול ישראלי חלוצי (לימים ייקרא “אופק”, פרוייקט סודי ביותר בזמנו). הפרוייקט נשמע לי שאפתני ביותר, על גבול המדע הבדיוני. ישראל שואפת, באמצעות לוויין שמסתו 200 ק”ג להפיק צילומים באיכות דומה לזו שארצות הברית, מעצמה בתחום זה, מפיקה באמצעות לוויינים שמסתם 14000 (!) ק”ג. כחלק מהמאמץ להניא אותי מהתפטרותי אני מוזמן לסקר תכנון במפעל מב”ת של התעשיה האוירית. אני רואה את היקף הצוות ורצינותו, מתרשם ממוביליו (דר’ פטריק רוזנבאום ודר’ משה בר לב), ומחליט לקבל את התפקיד ולהישאר בחברה.

חולפות מספר שנים.

1991. תהליך פיתוחו המורכב של לוויין ה”אופק” בעיצומו. צצה, הפעם בתפקידו כמנכ”ל החברה, מבקש ממני לנסות לאתר הזדמנויות עסקיות שימנפו את הידע שצברנו במסגרת הפרוייקט לעסקים בתחומי תקשורת לוויינים מסחריים-אזרחיים.

אני פוקח עיניים ואוזניים.

במפתיע, בתזמון פלאי, נוחתת על שולחני הצעת שיתוף פעולה מטעם חברת אורבקום. אורבקום היא חברת הזנק אמריקאית חלוצית. התוכנית העסקית שלה מוצאת חן בעיני: אורבקום לוקחת על עצמה הקמת תשתית המורכבת מכמה עשרות לווייני תקשורת קטנים וממספר תחנות קרקע, ומעוניינת בחברות שותפות אשר ייצרו יחידות קצה ללקוחות . אני לומד מעמי מלטר שהחיים כמוהם כשרשרת ארוכה עד אינסוף של סלים החולפים על פנינו, וחכם הוא זה אשר מושיט יד לסל הנכון, ואשר, עוד חשוב מכך, נמנע ומתנזר מכל הסלים האחרים. אני חש שעומד מולי הסל הנכון. אני מכין תוכנית עסקית מקיפה למיזם, ומשכנע את הנהלת החברה להשקיע בו כ – 5 מיליון דולר (הרבה כסף במושגי הזמן ההוא), בתמיכת משרד התעשיה והמסחר של ממשלת ישראל.

תחום הלוויינים ילווה אותי עוד שנים ארוכות. בשנת 2017 אוזמן לייעץ לחברת IL-SPACE המתכננת שיגור חללית קטנה לירח, ובשנת 2021 איקרא על ידי התעשיה האוירית לנסות ולאתר את סיבתה של תקלה באחד מלווייני הריגול (“אופק”) הוותיקים שישראל מחזיקה בחלל זה שנים.

והיאך כל זה קשור?