1958. משחק השחמט חביב מאד בבית מגורינו, ביתו הגדול, ההומה, של סבא יצחק. לא נדיר למצוא במבואה הרחבה שבבית לוח וכלים פרושים בעיצומו של משחק. או כלים דרוכים בהמתנה לתחילתו, תחת עיניו הבוהקות, הבוערות, של פסל משה רבנו הענק. אני שומע בפליאה שזהו אחד המשחקים העתיקים, החכמים בעולם; שמלך הודו הרחוקה הימר על מלכותו, ואיבד אותה, כאשר התערב שיוכל לתת ליריבו גרגיר אורז יחיד עבור המשבצת הראשונה בלוח, שניים עבור השניה, ארבעה עבור השלישית וכן הלאה עד המשבצת הששים וארבע.

 

ואני משחק בו מאז שאני זוכר את עצמי, כה מוקדם עד כי איני זוכר מתי למדתיו. מורי ורבי הוא אבא. מורי ורבי אך אליה וקוץ בה: לאבא הנוהג המגונה לשבת מולי בעת משחק, לצחקק, ללעוג למהלכי, ולאיים עלי בקול משועשע בחורבן מידי ובמט. איני יודע כיצד ומדוע איש הומני, האוהב את משפחתו, האוהב אותי (ללא ספק), מורה נערץ ובעל גישה כל כך סבלנית וסובלנית לתלמידיו נוהג כך מולי בעת המשחק. אך הדבר מוציא אותי מדעתי ומכלי (תרתי משמע) ומקבע בי רצון עז, כפייתי כמעט, לנצחו.

 

עוברות שנים, שנים של נסיונות עקרים לנצחו ושל הפסדים צורבים. אנו מגיעים לדימונה, אני ממשיך לשחק, ומוצא מסגרת עירונית של חוגים ותחרויות. את הפעילות מנחה עולה חדש מרומניה, בחור צעיר, גבוה, כחוש ועגמומי העובד למחיתו ולמחית אמו החולה כפועל פשוט במפעל הטקסטיל כיתן. לבחור קוראים רוברט והוא מחזיק בדרגת “מועמד לאומן”, דרגה נמוכה רק כארבע דרגות מהדרגה הישראלית הגבוהה ביותר (אומן בכיר). אני הולך ומשתפר במשחק, קורא ולומד ספר אסטרטגיה בסיסי ונהדר (של העיתונאי-שחמטאי הישראלי שאול הון) ובמהרה כובש את המקום הראשון באליפות העירונית לנוער ואת המקום השלישי באליפות הבוגרים.

 

אך היהלום שבכתר, הישגי הנחשק, הינו ללא ספק אבא. אין שוב משחק בינינו אשר אינו מסתיים בנצחוני המזהיר, בתבוסתו.

 

רוברט הוא המנטור שלי. הוא משאיל לי ספרים עבי כרס ומסביר לי שאם ברצוני להתקדם עלי ללמוד (בעל פה!) את כל פתיחות המשחק הידועות על כל הסתעפויותיהן האינסופיות. אני נהנה לחשוב, לחשב מהלכים קדימה וליישם את העקרונות האסטרטגיים שלמדתי. אבל ללמוד מהלכים בעל פה, את זה איני אוהב כלל, והדבר אף נראה לי כבזבוז זמן וכפירה בעיקר. מרתיעה אותי גם תחושת נחיתות מסויימת. רוברט מספר לי שהוא, כשחקנים “רציניים” אחרים, מסוגל לצפות בלוח לשניה, ואז לעצום עיניים ולהמשיך לחזות במצב הכלים בלוח ממש כאילו עיניו פקוחות. היכולת הזו נשמעת לי דמיונית ונעדרת ממני לחלוטין. אני נוטש את הזירה. אחזור לשחמט רק כדי לזכות (יחד עם חברי מוטי ורדי) בימי חופשה נחשקים בתל אביב במהלך אליפויות פיקוד מרכז וצה”ל בזמן השירות הצבאי הסדיר, ובכדי לזכות במספר נקודות זכות קלות ב”לימודים כלליים” בשנות לימודי לתואר ראשון באוניברסיטת בן גוריון.

 

שחמט “אאוט” רדיו “אין”.

 

למדתי את עקרונות הרדיו מספר נפלא, “רדיו הרי זה כה פשוט” אותו קיבלתי מטכנאי מכונות הכביסה שלנו, מנחם-מנדל (עליו עוד אספר בהמשך). שנים ספורות לאחר נסיונות הסרק עם אבא בניתי רדיו גביש המשמיע סוף סוף את קולו החינמי (חינמי! וכי מתי ניתן לקבל דבר ללא תשלום כלשהו?!) בצליל חרישי ונקי באוזניה התחובה באוזני.

 

מנחם-מנדל, המנטור החדש שלי, מספק לי תוכניות למקלטי רדיו משוכללים יותר, המגבירים את האות הנקלט באמצעות טרנזיסטורים בודדים ומשמיעים את קולם באמצעות רמקול. אני בונה אותם בהתלהבות, אחד אחר השני, ומקשיב, מוקסם, לתוכניות רדיו במשך שעות.

 

הימים עוברים.

 

יום אחד מתגנב אל ביתנו אחד הכרכים של סדרת הספרים המרתקת, “הטכנאי הצעיר” (כרך השמור עדיין בספרייתנו בבית). הספרים בנויים פרקים קצרצרים, וכל פרק מתאר ניסוי לביצוע או תוכנית לבניה. התוכניות והניסויים מכסים תחומים מגוונים, הם מתוארים בשפה פשוטה ומובנת ודורשים למימושם אמצעים ורכיבים ברי השגה.

 

אני מעלעל בכרך שבידי ומוצא תוכנית לבנית משדר רדיו לגלים קצרים, גלי “40 מטר” המיועדים לחובבי רדיו. המשדר בנוי סביב ארבע שפופרות רדיו הפועלות במתח גבוה. בשלב הזה כבר קראתי מספר פעמים את הספר “רדיו הרי זה כה פשוט” ואני חש שאני שולט בחישוביהם ורזי פעולתם של שפופרות, של מקלטים ושל משדרים. גדוש התלהבות אני משתף את מורי ורבי מנחם-מנדל בממצאי ותוכניותי. מקלחת צוננים יורדת עלי; שפופרות פועלות על מתח ישיר וגבוה, הוא מסביר, מתח שבין מאתיים לארבע מאות וולט. אלה מתחים מסוכנים, עלולים להרוג, והוא אינו מוכן ליטול כל חלק בהרפתקאה המסוכנת הזאת.

 

מאוכזב, מאוכזב וכעוס אני פונה לדרכי לחפש שותף אחר. אני מספר על תוכניותי ליעקב (לוי, ז”ל), חברי ללימודים והוא נרתם מיד. יעקב הוא נער שקט, מוצק, נמוך קומה, נאה מאד, אמיץ לב ובעל שליטה מוחלטת בגוף . יעקב הוא אחיו הצעיר של איציק (לוי) בעל ה”ציון לשבח” ממלחמת ששת הימים עליו סיפרתי לעיל.

 

יעקב אינו תלמיד טוב, אבל ידיו ידי זהב. מצויידים ברשימת פריטים מתוך הספר שנינו נוסעים אל העיר הגדולה, אל באר שבע, לחנותו של דויטש אשר בעיר העתיקה, על מנת לרכוש את השפופרות, הנגדים, הקבלים וכל שאר הרכיבים הנחוצים לנו לבניה. אנו בונים את הזיווד של המשדר מאלומיניום, ומרכיבים אותו אט אט, יום יום, בחוזרנו מבית הספר, מעגל אחר מעגל. היום הגדול מגיע, סיימנו את ההלחמות והבניה.

 

אנו מדליקים את מקלט הרדיו אשר בחדר הסמוך ומכווננים אותו לתחנות “40 מטר”. אנו בודקים בפעם המאה את התאמת המעגלים שבנינו לתוכניות שבספר, מכניסים את התקע של משדרנו הבתול לשקע אשר בקיר, ומדברים אל המיקרופון. הנורית נדלקת והמחוג נע בדיוק כפי שמתואר בספר. אכזבה. למרות הנורית, למרות המחוג, למרות בדיקותינו האינסופיות, מאומה לא נשמע במקלט הסמוך.

 

תחילתה של סאגה.

 

קשה לנו להסכין עם הכשלון, אך למזלנו שנינו, יעקב ואני, ניחננו בעיקשות בריאה ובדבקות במטרה. יום יום, בתום הלימודים, אנו מגיעים אלי הביתה, מדליקים את המקלט ומביאים אותו לתחום “40 מטר”, בודקים וחוזרים ובודקים את תקינות ההלחמות, את ערכי הרכיבים, מדליקים את המשדר ו”משדרים”; כלום. כך הדבר במשך מספר חודשים, חודשים, לא שבועות ולא ימים.

 

יום אחד, יד המקרה נכנסת לתמונה, ואנו חוזרים על התהליך, אך בסדר שונה במקצת. תחילה אנו מבצעים את בדיקותינו ומדליקים את המשדר ורק אחר כך פונים לחדר הסמוך להדליק את המקלט. רצה אלוהים, ומחוג המקלט בהידלקו היה רחוק מתחום השידור המתוכנן שלנו, תחום ה”40 מטר”. אנו מסובבים את החוגה במהירות, והמחוג, בדרכו לתחום שלנו, חולף על פני תחום תדר חובבים אחר, תחום ה”20 מטר”.

 

קול עצום ורועם נשמע!

 

קול עצום ורם נשמע מהמקלט בחולפנו על פני תחום זה. אנו חוזרים נרגשים לחדר השני, מדברים אל המיקרופון, וקולנו נשמע בבירור ובעוצמה. אנו באוויר!! אין גבול לשמחה. אנו מבינים – חלה טעות בערכי הרכיבים הנקובים בתוכנית המשדר אשר בספר. הערכים הרשומים מביאים אותנו לשדר אומנם בתחום תדר חובבים, אך שונה מזה אשר תואר. אני עורך מספר חישובים פשוטים ומחליף במשדר מספר רכיבים; המשדר משדר כעת בתחום “40 מטר” כפי שרצינו.

 

השמחה אינסופית, עצומה כמאמץ אשר השקענו. זהו גמול העיקשות וההתמדה! שמועה עושה לה כנפיים בעיירה. יעקב ודני משדרים!

 

במשך חודשים אנו משתעשעים ערב ערב, משדרים מוזיקה מתקליטים דרך פטיפון המחובר למשדר, משדרים פרק תנ”ך ובכך פוטרים את הכיתה כולה ממבחן סוף שליש (כפי שסיפרנו לעיל), ומשדרים מלל ולהג בלי סוף.

 

אבל לכל שמחה יש סוף. לאבא יש ידיד בעיירה, בר-שדה שמו. בר-שדה חובב רדיו בעצמו ובאחת מפגישותיהם הוא מספר לאבא שאמנם הוא קולט אותנו בתחום החובבים, דבר אשר כשלעצמו מחייב קבלת רשיון, אבל חמור הרבה יותר, הוא קולט אותנו גם סמוך לגלי צה”ל . שידור בתחומי תדר המוקצים לשידור הציבורי מהווה עבירה חמורה, ואם ניתפס ניקנס בקנס גבוה ואף מעבר לכך. אבא חוזר הביתה, והמשדר (המונח זה שנים בספריה במשרדי) מושבת בו ביום מפעולתו – עד עצם היום הזה.

 

אנו חיים בלב מדבר, במרחק כמאה קילומטר מהים התיכון וכמאתיים מים סוף. דבר לא מרתיע את אבא. הוא מחליט ורוכש סירת מפרש, מדגם “420” , ועובר לצורך השטתה קורס שייטים. לאורך עשרות שנים זו תהיה ככל הנראה הסירה היחידה העוגנת דרך קבע מחוץ למרפסת ביתנו בדימונה המדברית. היא מובלת אחר כבוד כשהיא מורכבת במהופך, כמעין כובע טמבל, על גגה של מכוניתנו הקטנטונת, מכונית מדגם “פרינץ 4”; המכונית כה קטנה והסירה כה גדולה עד כי המחזה הינו, כבסרט של פליני, של סירה מהופכת המדדה בכבישים בכוחות עצמה.

 

בתום קורס השייטים אבא מלמד אותנו, את אחי אורי ואותי, את כל רזי השיט, כיצד להפוך בחזרה סירה שנתהפכה, כיצד לנווט אותה אף ליעדים המצויים בכיוון מנוגד לחלוטין לכיוון הרוח, ועוד. לא חולף זמן רב ואנו שלושתנו שייטים מנוסים.

 

בתום אחת החופשות המשפחתיות בטנטורה אורי ואבא מחליטים לבצע שיט בן שלושה ימים מטנטורה עד אשקלון, תוך חניות ביניים ולינה על החוף. הדבר מחייב היערכות נאותה, ברירה קפדנית של הציוד, המזון והמים הנחוצים ואריזתם בשקי ניילון אטומים, אטומים אף בפני טבילה במים שלאחר התהפכות צפויה של הסירה. אני באותם ימים חייל בשירות סדיר, ומתכנן להצטרף, על מדי ונשקי האישי, לשיט ליום אחד, בקטע השני, מנתניה עד בת-ים.

 

מגיעה השבת המיועדת ובשעת בוקר היעודה אני פוגש את אבא ואורי על החוף בנתניה (כיצד תיאמנו כל זאת? בלי טלפונים ניידים?? הרי זה לא עולה על הדעת, בלתי אפשרי בעליל!). אנו עולים על מפרשיתנו, מתרחקים מהחוף ומפנים את חרטומה דרומה. אנו חולפים מול צוקי החוף של נתניה ודרומה משם מול אלה של געש ושל הרצליה.

 

השמים מעוננים והים גבוה וסוער. אבל אנו הרי שייטים מנוסים; כל כך מנוסים ששכחנו לבצע בטרם יציאה לים בדיקה יסודית של הסירה, כולל ביקורת תקינות ה”שקלים”. אלה אביזרים קטנים אך חשובים המחברים את שלושת מיתרי התורן הראשי אל דפנות הסירה. אחד השקלים אכן משתחרר בלב ים והתורן, ואתו המפרש הראשי, מתמוטטים ויורדים המימה. התורן ארוך וכבד, והמפרש השקוע במים מכביד עליו עוד. אנו מרוחקים מעל קילומטר מהחוף ושחיה בים הסוער תוך גרירת הסירה אל החוף זו אפשרות שאינה באה בחשבון. נותר רק לנסות ולהקים מחדש את התורן. אנו מנסים ונכשלים, מנסים שוב ונכשלים שוב.

 

מרחפת מעל ראשי הסכנה ששקי הציוד יפלו ויצללו; הם מכילים גם את העוזי שאני נושא עמי כנשק אישי; באותם ימים אני בקורס מפקדים בבה”ד 3 והנשק שייך לבסיס ההדרכה; אם יצלול ויאבד, הרי שבניגוד לאובדן נשק בגדוד שלי, הדבר יגרור אחריו כליאה בכלא צבאי לתקופה ארוכה. כך, לאורך שעות, אנו מנסים, ללא לאות, אין ספור דרכים, שיטות ורעיונות. לבסוף, אחרי מאמצים ונסיונות מרובים התורן נעתר ומזדקף. אנו מהדקים (הפעם היטב) את השקלים, ומניפים את המפרש הראשי.

 

השמש עומדת לשקוע ואנו מבינים שלא נוכל להגיע לפני רדת הלילה אל החוף בבת-ים. המפגש המרגש הצפוי עם הדוד פרונקו המתגורר שם באותם ימים יצטרך להידחות. אנו אל מול חוף תל ברוך; שלא כבימינו, באותם ימים צינור ביוב ראשי של תל אביב נשפך סמוך לחוף והריח, ה”חבילות” הקטנות הצפות, וגוון המים אינם מלבבים במיוחד. אבל שובר הגלים המצוי שם, הממתן את עוצמת הגלים הסוערים, והשמש השוקעת במהירות מכריעים את הכף ואנו יורדים שם אל החוף, למנוחת ימאים.

 

ימים יחלפו ואף שנים, ועתה, בצאתי יום יום אל מרפסת ביתנו, אשקיף אל השמש השוקעת, אל אותו חוף מבטחים, אל הימאים הלנים את שנתם על החוף.

 

אז מה היה לנו עד כה? מה היה לנו בלוס מנוקוס, בפאלו בלאנקו, בקאטאמארקה, בדימונה? דבר לא היה לנו, ילעיזו המרננים. החיים בספר דלים הם, יאמרו, דלים בחומר ודלים ברוח, מדבר ושממה, נמנום, שעמום ושממון. אבל שיפטו אתם, אתם! ושימותו הקנאים!