1960, קאטאמארקה. חולפות שנתיים. המצב הפוליטי בארץ הענקית, הטראגית הזאת אט אט נרגע. אבא מבין שעל מנת לזכות מחדש במימון לפרוייקט החווה בפאלו בלאנקו עליו לשכון סמוך למוקד קבלת ההחלטות. אנו נוטשים את בואנוס איירס ועוברים לעיר המחוז קאטאמארקה. יחסית לבואנוס איירס הענקית, הקוסמופוליטית, זוהי עיירה רדומה, ישנונית. אנו מתמקמים באחד מפרברי העיר, פרבר הקרוי VILLA PARQUE CHACABUCO, בו שוכן גם ביתו של מושל המחוז.

 

שתדלנות אצל השלטונות מתנהלת, מטבע הדברים, בקצב אטי, ויש בינתיים משפחה לפרנס. מכל העיסוקים שבעולם אבא בוחר לפתוח חנות סדקית, המוכרת חוטים, כפתורים, מחטים וסיכות. הייחוד בחנותו הינו שהיא מוכרת בהקפה: הלקוח מקבל את סחורתו מיד ובמקום ואילו את התשלום הוא פורע בהמשך, לכשירווח לו. אלא שאליה וקוץ בה: לא מעט לקוחות “שוכחים” לשלם ואבא מעסיק צי קטן של גבאי חובות אשר מתרוצצים בקטנועים ברחבי העיר ופרבריה ומנסים לגבות חובות קטנים, חובות סדקית, לעתים אף בסכום של אגורות .

 

לנו הילדים יש, להבדיל, עסקים רווחיים ובטוחים יותר. יצרן ריבות ידוע (בשם La Campagnola ) מכריז באמצעות כתב עת נפוץ לילדים (העונה לשם המשונה BILLIKEN) על תחרות הפרסומת המצויירת המצטיינת. ילדים מכל הארץ מוזמנים לצייר פרסומות המשבחות את איכויותיה וטעמיה של הריבה. הפרסומות הטובות ביותר יתפרסמו בכתב העת, והפרסומאים הזוכים יקבלו בדואר ארגז צנצנות ריבה. אני מארגן מיד את כל החבורה ואנו כורעים יום יום על הרצפה בחצר האחורית של ביתנו ומציירים במרץ. אנו משבחים בהתלהבות זה את פרסומותיו של זה, ושולחים את ציורינו בדואר.

 

אבל חכם הוא כידוע הרואה את הנולד. ועל כן, במקביל לקדחת הפרסומאות אנו מקימים ליד ביתנו מפעל קטן ללבני בוץ חימר, לבני אדובה. בעוד הלבנים מתייבשות בחומה של השמש אנו מסיירים בסביבה ומאתרים מקום, את ה-מקום: זהו האתר בו נבנה, באמצעות לבני האדובה שלשנו, את החנות אשר בה נמכור את צנצנות הריבה אשר נרוויח. האתר הנבחר הינו באמצע שום-מקום, נפש חיה לא עוברת בו, ארגזי הריבה מתמהמהים, אבל אין כל זה כמובן מפריע לבעלי החלומות.

 

יש לנו שכן צעיר המכונה פפא, ותחביבו הינו הפרחת כדורים פורחים. הכדורים עשויים מניר דק, קל משקל. האויר בתוך הכדור מחומם באמצעות להבה קטנה הבוערת במרכז החור שבבסיסו, והמתודלקת באמצעות פחית נפט. המראה של הכדור הפורח הממריא ומתעופף לו ברוח הקלה לקראת שקיעה, על צבעוניותו הזוהרת מפעימה אותנו.

 

ספגתי ציונות כל חיי, אני ציוני במאודי והעלייה לארץ מתמהמהת. לפני שנה, עוד בהיותנו בבואנוס איירס, “כמעט” עלינו, אבל תוכניות המשפחה השתבשו ברגע האחרון. במקום עליה לארץ הגענו שוב למחוז קאטאמארקה, הפעם לעיר המחוז. איני מוכן להמתין עוד ואני מחליט להוביל את המשפחה לארץ באמצעות כדור פורח ענקי.

 

אני כבר בן עשר, בכיתה ד’, ותלמיד מצטיין כאמור. אבא מסביר לי את העקרונות הפיזיקליים הבסיסיים של תעופה באמצעות כדור אויר חם, מכתיב לי את מקדם ההתפשטות התרמית של האויר, ואת נוסחאות נפח ושטח הכדור, וקדימה לעבודה! אני מעריך את משקלה הכולל של משפחתנו, מבצע חישובים ועוד חישובים ומגיע מהר למסקנה שכמות הניר הדק המיוחד שאזדקק לו הינה גדולה מאד. צריך יהיה לרכוש את הניר ולכך דרוש כסף. כסף אין לי והרווחים הבטוחים מחנות הריבה שלנו מבוששים בינתיים להגיע.

 

אני מוצא לכך מיד פתרון: אקיים הגרלה. הרעיון פשוט למדי. אגזור אלף פיסות ניר קטנות, עליהם רשום מספר הכרטיס, מחירו (פסו אחד) וסכום הפרס (מאה פסו). נמכור את הכרטיסים ברחוב. עם גמר המכירה נערוך הגרלה. חישוב פשוט, פשוט יותר מחישובי הפיזיקה של הכדורים הפורחים שערכתי, מראה לי שבתום סבב כזה יישארו אצלי תשע מאות פסו, רווח נאה עבור טרחה מועטה. אבא משתדל אך מתקשה להניא אותי: אם זה היה כל כך פשוט, הוא אומר, הרי שכל האנשים בעולם היו עושים אותו דבר, וחיים היטב ממכירת כרטיסי הגרלה ברחוב, זה לזה.

 

תוכניות התעופה בכדור פורח מופרעות מכיוון בלתי צפוי. סבתא סופיה שומעת שאני מתעניין בתעופה ושולחת אלי מבואנוס איירס מתנה בחבילה. אני פותח אותה ומגלה לשמחתי שהיא מכילה חלקי טיסן מעץ בלזה להרכבה עצמית, מנוע דיזל קטן, ושלושה בקבוקונים. מנוע הדיזל תופס מיד את כל תשומת לבי. בחוברת הנלווית מוסבר שאת הדלק עבור המנוע יש להכין מתערובת של שלושה נוזלים. אה! אני אומר לעצמי, מבלי לקרוא עוד, הרי יש בידי שלושה נוזלים בבקבוקונים. אני מיד מערבב את שלושת הנוזלים, נוצרת תערובת צמיגה בצבע כחול שאני מזריק ללא שהיות למנוע בנסיון סרק להפעילו. הנוזל צמיגי כאמור, ונראה כאילו הוא תקוע בצינוריות המחוברות למנוע. עיון מעמיק יותר בחוברת מיד מגלה לי: בקבוקון אחד מכיל את הצבע הכחול המיועד לצביעת הטיסן; בקבוקון שני מכיל את הדבק להדבקת חלקי הטיסן במהלך ההרכבה; ורק הבקבוקון השלישי מכיל את אחד משלושת מרכיבי דלק מנוע הדיזל, מרכיב שקשה להשיגו בחנויות. חודשים על חודשים ביליתי אחר כך בפירוק המנוע ונסיונות לנקותו מטיפות הצבע והדבק שזיהמו אותו . קרא את ההוראות טמבל, שעור נאה לחיים!

 

אני כבר בסוף כיתה ה’. קרלוס סקו ואנוכי תלמידים מצויינים, והמורה שלנו נפגש עם משפחותינו ומציע ששנינו נקפוץ כיתה. אם נירתם לעניין, הוא אומר, נצטרך ללמוד במהלך הקיץ את כל החומר של כיתה ו’, מאריתמטיקה ועד גאוגרפיה, המרוכז בספר אחד עב כרס, ולעבור מבחן מקיף בכל אחד מהמקצועות. אם נצליח במשימה ניכנס ישירות לכיתה ז’, הכיתה האחרונה בבית הספר היסודי בארגנטינה. אנו נלהבים, ולומדים בחברותא, פעם אצל קרלוס בביתו ופעם אצלנו.

 

אנו משחקים בינינו שחמט ב”הפסקות”, וראובן אחיו של קרלוס מאמן אותנו בחצר הבית בקפיצה לגובה ובמשחק סופטבול (מעין גרסה מרוככת של בייסבול). מגיע סוף קיץ. שנינו נבחנים ועוברים בהצלחה. שנינו משתלבים בקלות בכיתה ז’ ומוקפים במהרה בחברים חדשים. עוד מעט נצטרך להכריע: האם נמשיך בלימודינו התיכוניים בבית ספר תיכון “רגיל” (NORMAL בשפת המקום) או בבית ספר תעשייתי (INDUSTRIAL, המקבילה הארגנטינאית לבתי ספר מקצועיים בישראל). לבית הספר התעשייתי שם טוב בבירת המחוז, ולומדים בו, בנוסף לכל מקצועות הליבה, גם מקצוע תעשייתי נבחר כגון חשמל או מסגירות. השילוב הזה מוצא חן בעיני קרלוס ובעיני ושנינו נרשמים לבית הספר התעשייתי .

 

אנו מתבלטים גם בלימודינו התיכוניים ואני נבחר מדי פעם, כ”מצטיין השבוע” להניף בטקס היומי את דגל ארגנטינה על תורן חצר בית הספר. גילי הצעיר וההישגים שלי מרשימים ככל הנראה את פסיכולוג בית הספר, והוא עורך לי בחינות פסיכומטריות מיוחדות. בניגוד לציפיותיו, התוצאות כנראה בינוניות למדי. הפער בין הישגי בלימודים לבין תוצאות המבחן בולט לעין והוא מזמן את הורי ושואל בדאגה האם הם מכריחים אותי ללמוד בבית מעבר לסביר…

 

המורה לספרות מציעה לקרלוס ולי לעשות עבודות מחקר במקום הבחינה הסופית, ואנו נרתמים בהתלהבות למשימה. המורה מלמדת בכיתתנו באותם ימים בלדה ארגנטינאית קלאסית וידועה בשם SANTOS VEGA. זהו שיר עצוב, טראגי, המספר את תולדותיו של זמר נודד הנקלע ל”דו-קרב” של שירה מול זמר נודד מתחרה הנהנה מתמיכתו ועזרתו של השטן עצמו (זמרים נודדים אלה העורכים דו-קרבות ביניהם מכונים PAYADOR בתרבות הגאוצ’ו ) . מטלת המחקר שלי הינה לגלות פרטים ביוגרפיים, אם קיימים כאלה, אודות הזמר “השטני” ואני מבלה שעות בספריה העירונית בחיפושי אחרי אותות ורמזים. אין לתאר את שמחתי והתלהבותי כאשר באחד הספרים אני מוצא, לא פחות, את שמו האמיתי וקיצור תולדותיו של אותו זמר, ואפילו את כתובתו בעיר מוצאו. זוהי עבודת המחקר הראשונה בחיי, ולשמחת הגילוי שלי אין גבול!

 

יש לנו גם מורה מיוחד לאזרחות. הוא נוהג להזמין את קרלוס ואותי לפגישות בבית קפה, ולשוחח עם שנינו על שיטות משטר, על מבנים חברתיים, נושאי עומק שמעבר לתוכנית הלימודים; אני מספר להורים, ואמא מוטרדת שמא הוא “קומוניסט”, מילה טעונה, רבת משמעות, באותם ימים.

 

לא רק כדורים פורחים בשמים. ולא שמי קאטאמארקה כשמי העיר הגדולה והלחה בואנוס איירס. האויר כאן יבש ונקי, זיהום התאורה מועט ומוקדי הבילוי מועטים אף יותר. רבבות כוכבים, כוכבי חצי כדור הארץ הדרומי, צופים בנו מדי לילה. לא מפתיע אם כך שביוזמת אבא וחבריו מוקמת אגודה מקומית לחקר האסטרונומיה. לאגודה ניתן השם COYLLUR, אשר משמעותו בשפת הקאצ’ואה הילידית פשוט “כוכב” . האגודה נפגשת מפעם לפעם ואבא אף מעביר בה סדרת הרצאות המסבירות, בשפה עממית ומתמטיקה בסיסית, את עקרונות תורת היחסות הפרטית של אינשטיין.

 

אבל את עיקר תשומת הלב באגודה תופסות הידיעות העקשניות בעיתונות, והעדויות המרובות (כולן מהימנות וממקור ראשון כמובן!) על הופעתם של עצמים מעופפים בלתי מזוהים, “צלחות מעופפות” בשפת העם (ו- OVNI בראשי תיבות בשפה הטכנית-מדעית הארגנטינאית) בשמי המחוז. אמנם השיח בנושא רווח מאז ומתמיד בציבור הארגנטינאי (ואולי אף בחלקים נוספים בדרום אמריקה), אבל אצלנו—אצלנו זה ממש, זה כאן, וזה עכשיו. וכך, ערב אחד מזדחל וחולף ברחוב שמול ביתנו גדוד צבא, על סוסיו ורוכביהם, על תותחיו ועגלותיו. זהו מחזה נדיר, והשערות ושמועות מתעופפות, לא פחות מצלחותינו המעופפות, בין השכנים.

 

למחרת נודעות העובדות, העובדות היבשות: צלחת מעופפת אחת נחתה אמש באפיק הנהר שמצפון לשכונה. הצבא נקרא למקום, אבל החיילים לא הצליחו לדרבן את הסוסים והגיעו לנהר באיחור; הצלחת המעופפת המריאה ועזבה בטרם הגיעם. כל שראו כאשר הגיעו היה מספר עקבות טריים ועשנים בחול, אשר לא מותירים מקום לספק: צלחת מעופפת אכן חנתה כאן. העולם כמרקחה, ואני יושב, כותב ומפרסם כתבה קצרה הסוקרת את הידוע על כך בעולם בעיתון מקומי .

 

אנו רחוקים שנות אור מאינטרנט ומטלפונים חכמים, ואפילו טלוויזיה שחור-לבן, רדיו, וטלפונים פשוטים אינם בנמצא בעיר המחוז. אני קורא אם כך בשקיקה כמעט כל ספר המצוי בבית, בין אם הוא ספר בישול, ספר למבוגרים (בלבד!), או סיפורים לנוער. הספרים “אחי גיבורי התהילה” (של הווארד פאסט) ו”כגנבים בלילה” (של ארתור קסטלר) המספרים את סיפורה של ארץ ישראל אז (בימי המכבים) ועכשיו (בימי הקמת הקיבוצים הראשונים) מלהיבים את דימיוני. הצפיה בבית הקולנוע המקומי בסרט “אקסודוס” ובסרטון נלווה המראה קילוחי מים אדירים הפורצים מקידוחי מים בנגב מגבירים את הגעגוע, והתשוקה לעליה רק גוברת.

 

בעיות המימון הכשילו כזכור את תוכניותי לבנית הכדור הפורח המשפחתי ואני פונה במרץ לתכנון יאכטה אשר תוכל להשיט את כולנו לארץ. מחוז קאטרמארקה הינו מדברי ברובו, ויבש כמדבר הסהרה. אבל במרחק הליכה מהבית ישנו אגם הסכור בסכר, והוא המספק את המים לתושבי העיר. שלושתנו, אבא, אורי ואנוכי פוקדים את האגם תכופות. אבא מלמד אותנו שם לשוט בסירת משוטים, דבר אשר יועיל ללא ספק לכשנשיק את היאכטה המתוכננת שלנו באוקיאנוס. הוא גם מנחה אותנו בתנועותינו הראשונות בשחיה, תוך התזת מים וצחוקים.

 

אבל לא הכל מצחיק כל כך. המשך המימון של פרוייקט החווה נדחה ונדחה שוב ושוב. שותפו של אבא בחנות הסדקית מתגלה כגנב פשוט , העושה בסתר בקופת החנות כבשלו. גבית החובות הקטנים אך המרובים מהלקוחות ש”שכחו” לשלם מתקדמת בעצלתיים, והחנות על סף פשיטת רגל. הספקים פוקדים את ביתנו תכופות והצעקות-שאגות בינם לבין אבא מחרידות את כולנו. אבא מתחייב בפני נושיו להחזיר את חובו אט אט, לכשיוכל לעמוד בכך, אנו סוגרים את החנות ועולים ארצה, עם בתיה שזה עתה נולדה, במסע בלתי נשכח בן שלושה שבועות באוניה תאודור הרצל.

 

מעז ייצא מתוק.