1983. ישראל יושבת מזה כשנה בדרום לבנון, בפאתי ביירות במערב ושולטת על כביש ביירות-דמשק במזרח. חמש עשרה שנות צנחנות, שלושים וחמש צניחות ושלוש מלחמות מאחורי. אני כבר צנחן וותיק, כמעט בן 33, ודפנה ואני מתחילים לתכנן את חיי היחד שלנו.

 

גבי מתחיל להציק, ככל הנראה תוצאה של ריצותי, צניחותי, מסעותי ומשאותי מחיי הצבא. איני חש את מיחושי בגבי, הם מוקרנים בעורמה אל ירכי הימנית. אני רץ ריצות ארוכות בנסיון לשחרר את מה שנדמה לי כשרירי ירך תפוסים; לשווא. בהדרגה הכאב נודד אל מקורו, אל גבי התחתון. יש ימים שאיני יכול לשבת על כסא, ימים שאיני יכול לנסוע ברכב. טיפולי פיזיותראפיה של ה”כללית” הכוללים הקרנות אולטראסאונד ותלייתי מהרגליים כשראשי במהופך (ממש כך) אינם מביאים מזור. גם טיפולים כירופראקטיים אינם מועילים.

 

אני שומע מדודינו מרים ואוטי מקיבוץ העוגן על אחד “בייגעלמאכער” אשר על פי השמועה עושה נפלאות במקרים חסרי מזור דומים.

 

הוא מתגורר בחדרה ואני נוסע אליו. הכניסה לביתו מסיעה אותי בזמן מאות שנים אחורה. תרנגולות, כבשים ועזים משוטטות בחצר הבית ואני מובל לחדר ארוך, צר ואפל ובו שש מיטות, בשתי שורות, המכוסות ביריעות ניילון אשר הריחו כבר ימים טובים יותר. אני פורש מגבת על מיטה, שוכב וממתין. הבייגעלמאכער, איש גדול, חצי גופו העליון חשוף, ניגש אלי, מעביר אצבעותיו בעמוד השדרה ופוסק מיד ללא היסוס: 4L, 5L.

 

אלה אכן החוליות הפגועות שאובחנו בצילומים. אשתו ניגשת ומדביקה על גבי, כתפי וירכי עשרות כוסות רוח. אני שוכב, חש את הכאב הצורב, בשרי נשאב אל תוך הכוסות, וממתין ללא ניע. כעבור כעשרים דקות מסירים את הכוסות ואני מצווה לחזור כעבור יומיים. בהגיעי הביתה דפנה ואני מזהים סימנים אדומים עגולים פרושים על פני כל הגב, ואני קולט, על בשרי, את משמעות כינויו של השמאן. איני חש כל שינוי במצבי, וכך אף לא לאחר הטיפול השני. אני מתלבט, ומחליט בכל זאת לתת הזדמנות שלישית, אחרונה. אני נדחק לרכבי ונוסע אליו לחדרה, והנה לקראת סיום הטיפול השלישי אני חש ושומע “קליק” בגבי, שינוי מהותי.

 

הבייגעלמאכער מודיע לי שהחלמתי, מנחה אותי במספר כללים להתנהגות בשגרה בהמשך, ומבקש ממני לחזור פעם נוספת, אחרונה. חיי השתנו. שוב לא סבלתי מהגב, למעט התקפים קלים, בהפרשים ארוכים זה מזה.

 

לאורך שנים לאחר מכן אני מנסה “למכור” את השיטה לכל רופא אשר נקרה בדרכי, בין אם הוא רופא כללי, אורתופד, אף-אוזן-גרון או שיניים. ללא הצלחה. שני עולמות מקבילים .

 

בגדוד מודיעים לי שהגעתי לפרקי ועלי לעזוב את החטיבה, יחד עם מספר חברים לוותק. אני מוצב ביחידה רכובה על ג’יפים, ממש כמחלקת התול”ר הזכורה לי לטוב מהשרות הסדיר, הנושאת הפעם טילים נגד טנקים מסוג המכונה “עורב”. אבל אני חש שתמה תקופת התרומה שלי “דרך הרגליים”. אני כבר מהנדס מנוסה, בקי במספר תחומים בעלי חשיבות צבאית (בפרט לוחמה אלקטרונית, תקשורת אלחוטית ועיבוד תמונה) ואני מרגיש שאוכל וארצה לתרום מעתה “דרך הראש”.

 

אני מפיץ את קורות חיי לכל עבר ביחידות הטכנולוגיות של הצבא. קורותי מגיעים לחבר ללימודים מימי האוניברסיטה (אוסקר ו.), באותם ימים סרן בחיל האויר. שנינו נוסעים לוועדה לבקש בה את העברתי לחיל. בוועדה יושבים קצינים מחיל רגלים, “ירוקים”, ובראותם את חברי ה”כחול” הם מסלקים אותו מהחדר, פשוטו כמשמעו, עוד בטרם השמיע מילה; אחד-אפס ל”ירוקים”.

 

קורותי מגיעים (דרך חברי ישראל פ. אם איני טועה) גם ליחידת פיתוח אמצעים מיוחדים של חיל המודיעין (המכונה בחדרי חדרים “81”). אנשי חיל המודיעין לובשים, למזלי הטוב, מדים ירוקים, והמעבר אליהם אם כך זורם בקלות. אני נקרא אליהם למילואים למשימתי הראשונה, בדיקת היתכנות למערכת חדשה שהיחידה שוקלת לפתח. לימים נודע לי שהפרוייקט (המכונה “שוט”) אשר התבסס על עבודתי זו זכה בפרס ראש אמ”ן.

 

אולם לא הכל דבש. לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה אני מתחיל להיקרא, במסגרת שרותי בחיל המודיעין, למשימות שמירה בבתי כלא לאסירים בטחוניים. אך על חוויותי שם אספר כבר במקום אחר .