סוף נובמבר 1973. מזה כחודש אנו רובצים ללא מעש, פשוטו כמשמעו, מספר קילומטרים דרומית לאסמעיליה. אנו יושבים וממתינים. הפסקת האש מקוימת באדיקות על ידי שני הצדדים מאז ה- 25 באוקטובר. צה”ל פרוס איתן באפריקה, 101 ק”מ מזרחית לקהיר. בחזית הסורית, קו הפסקת האש יוצב פחות או יותר בגבולות של ערב פרוץ המלחמה. הצליחה, כידוע, היוותה נקודת מפנה במלחמה. מזכיר המדינה האמריקאי, הנרי קיסינג’ר, מתרוצץ כעת בין הבירות, קהיר וירושלים, בנסיון להביא להסדר מדיני.

 

אנו מתחילים לצאת לחופשות, על פי סבב הגרלות ועל פי צרכים אישיים מיוחדים. הנסיעה מורכבת, מתבצעת באמצעות שרשרת אוטובוסים ואורכת יממה לכל כיוון; מעט זמן נותר לבלות עם המשפחה. שבועות עוברים ומתחילה מערכת הטסות לחופשה דרך שדה התעופה פאיד, המצוי סמוך לאגם המר הגדול, באפריקה. כיוון שמספר מקומות הטיסה מוגבל הצבא מנפיק “כרטיסים” ואלה מחולקים לאוגדות, משם לחטיבות, משם לגדודים, ומשם לבסוף לפלוגות הלוחמות. מטבע הדברים כל תחנה בדרך גובה את מסיה: עד שהכרטיסים מגיעים לפלוגות, ל”שטח”, נותר אך מעשר, ואנו ממשיכים בהסעותינו המתסכלות ומתישות באוטובוסים.

 

אך לא אלמן ישראל.

 

נפל בחלקי באותם ימים ספרו של ארתור היילי “נמל תעופה” ואני קורא בו בשקיקה; בין היתר מסופר בו על קשישה חסרת אמצעים, אשר משפחתה פזורה לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית. קשישה זו המציאה שלל של “פטנטים” המאפשרים לה לטוס חינם אין כסף מעיר לעיר. שעות בטלה רבות, בידיים הנכונות, יכולות לעשות פלאים . אני מכנס את חברי ואנו עורכים סיעורי מוחות. במהרה מספר רעיונות צצים ואנו, בהתלהבות, מביאים אותם לביצוע.

 

שתיים מה”המצאות” האלה זכורות לי: חלק ניכר מהטיסות מתבצעות במטוסי תובלה, בהם הירידה מהמטוס והעליה אליו מתבצעת דרך רמפה משופעת באחורי המטוס. בישראל כמו בישראל, הירידה מהמטוס בשיטה זו אינה מסודרת, בלשון המעטה, ונוצרת שם צפיפות ניכרת. אנו נפרוץ את הגדר ההקפית ונתגנב לשטח שדה התעופה, נמתין לנחיתת מטוס, נרוץ לכבש המטוס וננצל את ה”בלגן” בזמן ירידת הנוסעים על מנת לעלות, “נגד הזרם”, ולהתיישב עמוק במושבי המטוס. לאחר מכן כל הנותר הוא להמתין שם עד להמראתו חזרה לארץ.

 

אני מבצע את התרגיל הזה בהצלחה פעם או פעמיים ומגיע הביתה “כמו מלך”. בפעם השלישית, לאחר ירידת הנוסעים שוטר צבאי עולה לבדוק את פנים המטוס ומגלה אותי ממתין במושב, נחבא עמוק בפינה. הוא מבקש ממני לרדת, אני מסרב ומסביר לו באריכות את הנסיבות שבעטיין אני “נאלץ” לטוס בשיטה זו. הוא נואש, יורד ושולח אלי את מפקדו, אני שוב מסרב ושוב מסביר. תוך כדי כך אני מזהה שמספר “פרוטקציונרים”, חסרי כרטיסים ככל הנראה, עולים דרך הדלת הצדדית הקטנה, דלת הטייסים, ומתיישבים. המפקד במשטרה הצבאית נואש ממני אף הוא וקורא לטייס. הטייס מגיע אלי ואני שוב מסביר, ומוסיף ואומר שאסכים לרדת ברגע שכל אלו שעלו בדלת הצדדית, ללא כרטיסים, יירדו יחד אתי. הטייס מקשיב ומבין. אני טס הביתה גם בפעם זו.

 

השיטה השניה מתוחכמת מעט יותר. צה”ל מחלק ליחידות הלוחמות כרטיסי טיסה בעלי מועד טיסה נקוב מודפסים על נייר. כל חייל הטס לחופשה מגיע למסוף בשדה התעופה פאיד במועד הנקוב, ניגש לדלפק, וממיר את כרטיס הטיסה הנקוב, החד פעמי, בכרטיס עליה למטוס רב פעמי, ללא תאריך נקוב, העשוי פלסטיק. בעליה למטוס על הנוסע להחזיר את כרטיס הפלסטיק לשימוש חוזר. מטבע הדברים רוב החופשות ניתנות בסופי שבוע ונודע לנו שבאמצע השבוע ניתן לנסוע לפאיד, ולקבל בדלפק כרטיס עליה למטוס מפלסטיק אף אם אין בידך כרטיס טיסה נקוב. אף אחד לא בודק אחר כך אם אתה עולה אכן למטוס.

 

אנו מתחילים אם כך יום יום, במהלך השבוע, לעשות את דרכנו לפאיד לבקש כרטיסי עליה למטוס עודפים. אלא שבמקום לעלות באמצעותם למטוס, שכן אין לנו היתר מהיחידה לצאת לחופשה, אנו חוזרים עם הכרטיסים ליחידה, אוגרים אותם ומשתמשים בהם בטיסות בסופי השבוע המבוקשים. אנו מיישמים את השיטה בהצלחה מספר פעמים.

 

אלא שבחלוף הזמן קבוצות “בטלנים” נוספות, הפזורות במרחבי אפריקה, ממציאות אף הן את השיטה. וכך, בפעם האחרונה, בעת קבלת כרטיס העליה למטוס אנו מנותבים על ידי שוטרים צבאיים ישירות לאוטובוס האמור להוביל אותנו בתוך השדה אל המטוס; אין לנו כל אפשרות להתחמק ולברוח מהמסוף. בחוסר ברירה אני עולה לאוטובוס, חושש שאיאלץ לצאת לחופשה אסורה בעל כורחי. אני ממתין מספר דקות ומבקש לרדת מהאוטובוס על מנת להתפנות; אין בעיה משיב השוטר הצבאי, תן לי את כרטיס העליה למטוס ותקבל אותו בחזרה כאשר תחזור מהשרותים.

 

תם המשחק.