1969. חמשתנו נעים דרומה, בחשכה, במעלה הואדי, צעד אחר צעד, לעבר בור המים, נקודת ציוננו הבאה.

זוהי סדרת הניווטים השלישית או הרביעית שלנו במסגרת מסלול פלוגה. בכל סדרת ניווט מסע יומי בן כעשרים קילומטרים קודם לניווט לילה בן חמישה עשר, וחוזר חלילה למשך שבוע.

אנחנו תשושים, המאמץ רב וממושך, אבל שכרון החירות, היעדרן של פקודות, ובפרט היעדרו של “כן המפקד” המבזה, המזעיר והמשפיל, מקנים לשבוע זה קסם שאין דומה לו.

אנו מתקדמים באטיות; רמי (שקלרזבסקי), אחד מחברינו בחוליה, צבר יבלות קשות במהלך הניווטים שקדמו וכל צעד עבורו מהווה עינוי.

כל אחד מאתנו נושא שתי מימיות אבל זה כמה שעות שהן ריקות. ביודענו שנקודת הציון הבאה שלנו הינה בור מים שתינו בחופשיות וללא משמעת. אנו מגיעים אל הבור, משלשלים מימיה עד תחתיתו, אבל הבור יבש. בלית ברירה, ממשיכים.

מגיעים אל שווייכה, כפר ערבי קטן בואכה טול כרם. בשארית כוחותינו ניגשים אל הבית הראשון וחובטים בדלת. ערבי, זקן, מבוהל וטרוט עיניים, פותח. עומדים מולו חמישה גברתנים חמושים מכף רגל ועד ראש. “ג’יב מאיה” אנו תובעים באדיבות בערביתנו השוטפת, המושלמת, פרי שרות מבצעי במחנה הפליטים ג’יבאליה שברצועת עזה. דלי מים וכוסות מובאים אלינו מיד. אנו שותים, מכלים את המים עד טיפתם האחרונה, ונכונים להמשך הדרך.

יעדנו הבא הינו, סוף סוף, סוף הדרך, נקודת הכינוס הפלוגתית בפאתי טול כרם. הדרך הפעם סלולה, כביש אספלט, חלק וחמים. הפיתוי להישכב עליו הינו גדול, לפוש ולחוש את חמימות הזפת מתפשטת בגבנו. אבל הסכנה להירדם עליו ולהידרס על ידי רכב חולף מרתיעה. אנו מושכים קדימה. צעדיו של רמי על הכביש זעירים ודואבים.

רכב קרב אלינו, ואנו נעמדים לרוחב הכביש ובולמים אותו. זוהי מונית ערבית. אנו משכנעים את רמי להיכנס אליה וקובעים לפגוש אותו שוב כעבור מספר קילומטרים, במבואות העיר. אבל ספק עולה בלבנו; אנו בארץ אויב ומן הראוי הוא שרמי, המוגבל עקב פצעיו וכאביו, יסע מאובטח. כולנו מהססים להצטרף אליו, לבסוף אחד מאתנו מתנדב, בחוסר רצון בולט, ומצטרף אל רמי. כעת נוצרת בעיה. נותרנו שלושה, רק שלושה, בלבה של ארץ אויב. נראה כי אין לנו ברירה ואט אט, תוך לבטים קשים אך במהירות הבזק, חמשתנו נדחקים, על חגורינו ונשקינו, על מושבה האחורי הצר של המונית. בהגיענו לעיר, מאות מטרים בודדים מנקודת הכינוס המיועדת אנו עוצרים את המונית, נפרדים לשלום מהנהג, ויורדים.

כחיילים מיומנים אנו עורכים תצפית לעבר נקודת הכינוס, על מנת לוודא שיש כבר חוליות שהגיעו לפנינו. אם נהיה ראשונים אנו עלולים להיחשד חלילה ברמאות ו”סיבון”. את המטרים האחרונים עד הנקודה אנו צועדים בגאון.

יום ששי מגיע, והפלוגה מכונסת ויושבת תחתיה בחצר המסדרים, לבושה בגדי א’, ממתינה ליציאה הביתה. מפקד הפלוגה שלנו (זאב דרורי) מסכם את שבוע הניווטים. לבסוף הוא מודיע: תקום החוליה אשר נסעה במונית ערבית מהכפר שווייכה לטול כרם ושילמה לנהג עשר לירות. אם החוליה לא תזדהה, כך דרורי, כל פלוגתנו תרותק לבסיס. חמשתנו מביטים בחשאי זה בזה. אם לא נקום תוענש הפלוגה כולה. מאידך – אנו, קמצנים, לא שילמנו לנהג פרוטה. עוד אנו מתלבטים ואחד מחיילי הפלוגה (אודי קרני כמדומני) מרים את ידו וקם. בעקבותיו קמים כל חברי חוליתו.

ותבהק יושרתנו לנצח.