1981, לערך. אני מפגין עם אחרים בצומת רוקח-נמיר בכניסה הצפונית לתל אביב, מחלק עלונים של מפלגת רצ (בהובלתה של שולמית אלוני באותה עת), לקראת הבחירות הקרבות.

זוהי הפרעה קלה לתנועה בצומת ואכן, כעבור זמן מה מגיע שוטר. מי מוכן להתלוות אלי לתחנה? הוא שואל, באדיבות.

אני מתנדב.

אנו נוסעים לתחנת המשטרה בדרום העיר. השוטר מוביל אותי, מושיב אותי על ספסל בתוך התחנה, ומצווה עלי להמתין.

הוא אינו מחליף מילה עם איש, אינו רושם כל דו”ח, ועוזב את התחנה.

אני ממתין.

כעבור זמן יוצא חוקר ממשרדו. אנו יושבים כעת בחדרו משני עברי השולחן.

אין לו ברגע זה, בטרם התחיל בתשאול, כל מושג למה הגעתי לתחנה. מבחינתו, אני יכול באותה מידה להיות חשוד בגנבה או שוד חמוש, או קורבן לכיוס או להטרדה הממתין להגשת תלונה.

הכל פתוח.

לאחר תשאול קצר אני משולח לדרכי.