יזע, דמעות ודם

חפיף

1972, אוגוסט: חופשת קיץ עתה באוניברסיטה ואני נקרא למילואים. כמקובל עם סטודנטים בתקופה זאת וויתרו לי, על מנת לא לשבש את לימודי, על שירות מילואים יחד עם פלוגתי האורגנית במהלך השנה ואני מוצא עצמי ביחידה קטנה ומאולתרת, קומץ קטן של צנחנים, זר לכולם וכולם זרים לי.


נשרת, אומרים לנו, מספר שבועות בנח”ל-ים, מאחז של הנח”ל בצפון סיני על חוף ימת ברדאוויל. כל תפקידנו – לשמור על המאחז עצמו, המצוי הרחק ממוצבי תעלת סואץ המאויימים תמידית בחידוש מלחמת ההתשה וההפגזות; “ג’וב טוב” בלשון הצבא.


אני נכנס למטבח, אוהל צבאי גדול, ונתקל מיד עם היכנסי בערמות ענקיות של אריזות ביצים ושל קופסאות שימורים, הנערמות ומזדקפות, עמודים עמודים, מהקרקע ועד לתקרת האוהל.


הטבחים והחיילים מודעים לעודפים העצומים, ומפתחים במהרה יחסי מסחר חמים עם הבדווים בסביבה. אלה מתפרנסים מדיג בימה, ובמחי יד יש מחירון מוסכם, כך וכך דגים תמורת כך וכך תבניות ביצים וקופסאות שימורים.


וכולם שמחים ועליזים.


מה לכיתתנו בת כשמונה חיילים ולערמות האספקה האלה, אני נדהם לעצמי. אני שואל, חוקר ומברר.


מסתבר שעד לפני כחצי שנה איישה את המאחז דרך קבע פלוגה, על חייליה ומפקדיה, פי עשרה לערך ממספר הנפשות בכיתתנו הקטנה. הצבא, משיקוליו שלו, החליט לצמצם משמעותית את היקף הכח במקום.


ורק פרט קטן נשכח, לדווח על כך לחיל האספקה הממשיך לספק, מדי יום, דבק למשימתו, את צורכיהם של כמאה חיילי רפאים.


אני יושב על מיטתי, מנסח ושולח מכתב מפורט לנציב תלונות החיילים.


כמחצית השנה חולפת, אנו כבר בתוך שנת 1973, ואני מקבל תשובה למכתבי: הנושא חורג מתפקידו של הנציב ומכתבי מועבר לגוף המתאים.


זחיחות הנצחון במלחמת ששת הימים ניכרת עדיין בכל.