1969. סדרת אימונים ברמת הגולן. אנו כבר “טירונים וותיקים”, לקראת סיום קורס מ”כים, הפרק המסיים את מסלול הפלוגה המתיש, בן ארבעה עשר החודשים. כעת, בתוככי הכפר הצ’רקסי ההרוס למחצה חושנייה, אנו נערכים לאימון בלוחמה בשטח בנוי. אני מסיים תורנות שמירה, מגיע בריצה, באיחור, לנקודת האימון, ומפספס את התדריך. בידי עוזי, מחסנית מלאה בפנים, זכר לשמירה שזה עתה סיימתי. אנו מתרגלים אימון פרט של פריצה לבית. אני הראשון בתור. אני נצמד לקיר החיצון, בועט בדלת הברזל כנדרש, זורק פנימה אבן המדמה רימון, סופר עד שלוש, מתפרץ לחדר, דורך את העוזי ויורה.

צרור ארוך נשמע.

“מזל גדול דני” אומר לי מנשה, המפקד שלנו האמון על התרגול הזה, “לא שמעת את התדריך. זה אמור היה להיות תרגיל יבש, וכמעט נכנסתי לחדר לצפות בביצוע שלך מבפנים”.

1970. אני כעת מפקד צעיר במחלקת תול”ר בפלוגה המסייעת. הגדוד מבצע סריקות באזור חברון ואני מצוות לחוליה המלווה את הסמג”ד שלנו. אנו מוטסים כעת במסוק סיור וצופים ממעל על פני השטח. כעבור זמן מה אנו מזהים ערבי הרוכב על חמורו בשולי שדה מעובד. הסמג”ד נותן הוראה ואנו נוחתים על ידו. זהו ערבי זקן, זקן ותשוש. אנו מורים לו להצטרף אלינו וממריאים. חמורו נותר משוטט מטה, נטוש ומיותם. הסמג”ד ניגש לזקן החרד, הרועד כולו ומבועת, וסוטר לו בכח על לחיו.

איני מבין על מה ולמה, אבל פער הדרגות בינינו משתק אותי.

<

ורק הזכרון ילווה אותי לאורך חיי.

ועוד באותה שנה. הגדוד תופס שוב את קו התעלה, מלחמת ההתשה נמשכת. המצרים משלחים, מפעם לפעם, כוחות קומנדו קטנים אל מעבר לתעלה לפשיטות סיור וחבלה לעומק סיני. פלוגתנו כעת מופקדת על מארבי “דגן”, שיטת מארבים חדשה וחדישה במועדה. אלה מארבים רכובים על קומנדקרים; הרכב מצויד במקלע מאג המאופס אל אמצעי ראיית לילה מיוחדים (זרקור אינפרא-אדום או מגביר-אור-כוכבים). מארב מסוג זה מאפשר לאתר ולפגוע בדיוק רב למרחקים, הרבה לפני שחיילי החוליה המצרית מסוגלים לגלות אותנו.

כעת לילה. אנו בעיצומו של מארב.

בקשר מתקבלת לפתע פקודה לקפל את המארב ולחבור לרכב של מפקדי הגדוד והפלוגה. בציר המקביל לתעלה מותקנות חביות ממוספרות, ומסתבר לנו שמכ”מ-מזהה-אדם (מסוג “קשת”) גילה חדירת חוליה כמה קילומטרים מאתנו, סמוך לחבית מספר 4325 (נאמר, אני כמובן איני זוכר כיום את המספר). אנו מוזנקים לקראת החוליה. רכבנו דוהר בעקבות רכב המג”ד והמ”פ. לאחר כמה דקות רכב המפקדים עוצר ואנו מתמקמים למארב סמוך לחבית המדווחת.

מפעילים את אמצעי ראיית הלילה אך אין מזהים דבר. צוות המכ”מ מדווח על החדירה בעיקשות, אך אנו בשלנו: איננו רואים דבר. כך עוברות מספר שעות, עד אשר מגיעה פקודת קיפול. מתוסכלים, אנו חוזרים למפקדתנו אשר במתלה. עם עלות השחר, לאחר תום התחקיר, נודע לנו: מסיבות בטחון קשר התקיים נוהג להוסיף 200 למספרה של כל חבית, כך שדיווח בקשר על 4325, כוונתה האמיתית היא לחבית 4125, אשר גם היא קיימת על הציר, מספר קילומטרים מ- 4325. בלהט המאורע מפקדינו שכחו להחסיר 200 וכך ארבנו שעות במקום הלא נכון.

לא מזל ולא שכל.

ועדיין בסדיר. אני בדרכי לאימון חידוש צניחה בתל נוף, ומנסה לתפוס טרמפ’ מרמלה דרומה לכיוון הבסיס. מכונית מדגם סיטרואן דה-שבו מתקדמת לכיווני. לדור שלא ידע את יוסף אומר שזו מכונית וותיקה ופופולארית משנות הששים, בעלת קפיצים רכים במיוחד, כזו שכניסה אליה והתיישבות בה, האצה או בלימה מנענעים ומנדנדים אותה כנדנדה. אני מרים את ידי והמכונית בולמת. אני נכנס ומתיישב. הנהג מניע ואני חש מיד את הנענוע העדין והתמידי המאפיין אותה. הכביש המוביל אותנו דרומה גדוש מהמורות, והדה-שבו מתחילה להתנדנד בפראות, פראות הולכת וגוברת. אמנם זו התנסותי הראשונה ברכב מסוג זה, אמנם הנהג בוודאי יודע את שהוא עושה, אבל אני חושב וממלמל לעצמי “בקצב הנענועים הזה — לא נגיע רחוק”. כעבור דקה או שתיים המכונית בולמת בחריקת בלמים. אחד הקפיצים קרס.

נביא בעירו.

1972. אני סטודנט מתחיל באוניברסיטה ונקרא לשרות מילואים לראשונה. אצורף כמפקד כיתה צעיר לפלוגה ג’ בגדוד 28 של חטיבת הצנחנים 55. מפקד הפלוגה הוא אביטל (גבע) קיבוצניק מעין שמר, איש חם, אומן בנפשו, ומבוגר ממני במספר שנים. אנו מוצבים על גזרה בצפון מזרח סיני, לאורך החוף בין שייח-זוויד לבין אל-עריש. זהו חוף ציורי, הזרוע כולו מעין בריכות רחבות ובתחתיתן מי תהום. התושבים המקומיים מגדלים שם מכל טוב, מירקות ועד דקלי תמרים. תפקידנו לבצע סיורים בגזרה, רגליים ורכובים, ו”להפגין נוכחות”.

שגרה קלה ומשעממת.

באחד הסיורים לאורך חוף הים מתגלה שפופרת רדיו. אביטל, מודע לרקע ה”אלקטרוני” שלי מראה לי אותה. לו היה לי כאן קטלוג שפופרות, אני אומר לו, הייתי יכול קרוב לוודאי לדעת אם זו שפופרת המשמשת למקלטים או למשדרים. אם למקלטים – אזי אין לה חשיבות, אבל אם היא מיועדת למשדרים – זהו סיפור שונה. עיני שנינו נוצצות בברק ג’יימס-בונדי. בקיבוץ אורים, הוא אומר, יש מפעל לאלקטרוניקה. אנו מיד עולים על הג’יפ הפלוגתי ונוסעים; אני מעלעל שם בקטלוג.

איני זוכר עוד את ממצאיי, אבל למרגל המשוטט לו אי שם בחוף אל-עריש, חופשי עד עצם היום הזה — שלום.

ימים אחר כך. סיור רכוב בחולות המדבר מביא אותנו למאהל הבדואי של שייח-השייחים של האזור. זהו איש נשוא פנים, וכל הבדואים באזור סרים למרותו. מאהלו, כמו זה של שאר הבדואים ברחבי צפון סיני, אינו בנוי מיריעות צמר גמלים, כמו אלה של תושבי הנגב, אלא ממעין בקתאות שקירותיהן וגגותיהן ענפי דקל, ורצפותיהן מרופדים בשטיחים. אלה מקנים צל ובריזה במהלך הימים החמים. אנו מתקבלים בכבוד רב, יושבים סביב המדורה ומתכבדים בתה מתוק. השיחה מתגלגלת. מסתבר ששייח השייחים נשוי למספר נשים. “ואינך רוצה אישה יהודיה?” אנו שואלים.

“רק אישה יהודיה מג’נונה תסכים לבוא ולחיות כאן”, הוא משיב, “ובאישה מג’נונה איני מעוניין”, הוא קורץ לנו.

1973, שבוע שלישי של אוקטובר, לילה. אנו שוכבים על גשר הגלילים וממתינים, דרוכים. לא מכבר צלחנו את התעלה אל שולי “אפריקה”, ופלוגתנו תופסת כעת מוצב מצרי על גדות התעלה, “רמפה”, במרחק מה צפונית לראש הגשר. הלחימה עדיין נמשכת, בעיקר בפרצי הפגזות. קיים חשש שכוחות קומנדו מצרים יצללו למי התעלה ויפגעו בגשר הגלילים, המשמש את צה”ל כנתיב הכרחי לאספקה ותגבורות מתוך סיני . ואנו כעת על הגשר, כיתת חיילים, מחציתנו פנינו דרומה, ומחציתנו אל צפון.

זהו מארב בטן.

מפקד המארב שלנו הוא ישרא, אותו קצין וותיק אשר ישן בתרדמה עמוקה בזחל”ם, כל הדרך אל נקודת הצליחה (כפי שכבר סיפרנו לעיל). עד כה שקט, אבל הנה אנו שומעים צרור “יציאות” למרחוק. זהו צרור קטיושות, אנו מזהים בוודאות; אלה רקטות אימתניות הנורות בצרורות מעל גבי קומנדקר או משאית. אנו חשופים על הגשר; נותר רק להמתין. כמה שניות חולפות וצרור הקטיושות מתפוצץ על המים כמה עשרות מטרים דרומה מאתנו. מיד נשמע צרור נוסף, ושוב, הפעם צפונה מאתנו. אין ספק, אנו מבינים, הם מטווחים כעת את הגשר.

ואנחנו — הקינוח.

כולנו קמים כאיש אחד, רצים מערבה אחרי ישרא, ומזנקים אל מחסה בין קפלי הסוללה שלצד התעלה .

1977. אני כבר מהנדס צעיר, ושקוע כל כולי במעבדות האוניברסיטה בשלבי הפיתוח האחרונים של אב-טיפוס של המצאתי הראשונה, מערכת טלפונית ללא מרכזיה, עליה סיפרתי לעיל. שלושה לקוחות חשובים (חברות אלביט, אלתא ואלישרא) ממתינים להדגמה. אני נקרא למספר ימים לאימון צניחה. הדבר ישבש קשות את לוח הזמנים שלי ואני מנסה ליצור קשר בגדוד עם מישהו קשוב שיפטור או ידחה לי את הזימון.

לשווא.

אני מתלבט ומחליט לא להתייצב.

מועד הצניחה חולף. חולפים גם מספר חודשים נוספים ואני שוב נקרא, הפעם לשירות מבצעי לאורך בקעת הירדן. מפקד הפלוגה שלנו, אביטל, קורא לי, מתחקר את היעדרותי מהצניחה, ואני משיב ומסביר בהרחבה. נראה כי הוא מבין ומזדהה אתי.

“אין לי ברירה, דני”, הוא אומר, “לקחת את החוק לידיים ואני חייב להעניש אותך. אתה מרותק, חופשתך מבוטלת”, הוא מחייך.

1979. אימונים. והפעם כיבוש יעד בלילה. היעד – גבעה עירומה. אני ממונה על רתק ומציב כח חמוש במקלעי מאג ומרגמה ’52’ בעמדה על גבעה מול היעד. הלילה חשוך, אין רואים ממטר. חשוב כמובן שהרתק יפגע ביעד ולא בכח המסתער עליו. לשם כך, לפני תחילת התרגיל והסתערות הכח, הרגם שלנו יורה פגז לטיווח, אך מפאת החשיכה, הוא אינו רואה את נקודת הפגיעה. אני פוקד עליו לירות מספר פגזי זרחן להמשך הטיווח; אלה פגזים המפיצים אור בנקודת הפגיעה ויאפשרו לנו לתקן את טווח וכיוון הירי במידת הצורך. וכך הוא עושה.

מגיע רגע ביצוע התרגיל ומפקד הגדוד שלנו, צביקי (נור), מצטרף אלינו, לעמדת הרתק, לתצפית על התרגיל. “תירה פגזי זרחן”, הוא מצווה על הרגם. “אין לי”, הלה משיב, “יריתי את כולם בטיווח המקדים”. “מי אמר לך לעשות את זה? ” שואל צביקי. “אני מפקד הכח”, אני מתערב, “ואני פקדתי עליו. חשבתי ש….”

“אף אחד לא ביקש ממך לחשוב” הוא קוטע אותי בכעס.

למחרת פניתי לאביטל והתפטרתי. מאותו יום ועד עזיבתי את היחידה כעבור מספר שנים אני חייל לוחם, לא עוד מפקד.

1982, אוגוסט. שוב, בחוזרי מהמשרד – פתק על הדלת. דמעות מציפות אותי. רק לפני חודש השתחררתי לאחר שני חודשי שרות מתישים שהסתיימו בפרידתי מתלומי, נחש המחמד שלנו, ובירידתי מג’בל ברוך (כפי שסופר לעיל). צה”ל מכתר כעת את ביירות במאמץ לגרום ללוחמי ארגון הפת”ח, וליאסר ערפאת בראשם, לעזוב את לבנון.

ביירות בנויה בפתחו של עמק, וגבעות שולטות סביבה. כוחות שריון רבים, הנושאים דגלי ישראל בולטים מסיירים הלוך ושוב לאורך הגבעות, והפגזות תותחים והפצצות חיל האויר מרעישות לאורך היום כולו.

לוחמה פסיכולוגית.

הפלוגה שלנו מוצבת בשכונת בעאבדה בדרום העיר, מול שדה התעופה של ביירות, וממתינה. אם הלחץ הנוכחי לא יספיק, נמסר לנו, הרי שתפקידנו יהיה להילחם במחבלים השרויים במצור במערב העיר, לוחמה פנים אל פנים בתוך בתיהם. אנו מנצלים את ההמתנה לאימונים אינטנסיביים בלוחמה בשטח בנוי (לש”ב). זוהי לחימה מורכבת, הדומה במידה למשחק מחבואים מעוות וסוטה, משחק קטלני; הפרס והעונש במשחק הינם הישרדות, או פציעה ומוות.

באחד התרגילים אני מופקד על מאג, מקלע עוצמתי. זהו תרגיל רטוב, ואני, בעמדת שכיבה בפינתו של חדר, יורה צרורות רצופים. לפתע אחד מחברי המתאמנים אתי מופיע מאחת הדלתות אשר מולי מימין ומדלג, כך ממש, מעל קו האש שלי, מעל הצרורות שאני יורה. התרגיל מוקפא באחת.

הוא לא נפגע. יותר מזל משכל.

1983. שוב מילואים, שוב דרום לבנון, הפעם בגזרה המרכזית. אנו תופסים מוצבים מאולתרים, ועורכים סיורי “נוכחות” בסביבה הכפרית, החקלאית ברובה. באחד הימים אנו מוקפצים; כח עויין משוטט בקרבתנו, נאמר לנו בתדריך, והגדוד כולו מתחלק לחוליות ויוצא לסריקת שטחים, כל חוליה ופיסת השטח שלה. אנו סורקים באיטיות וערנות את השדות בגזרה שלנו, כאשר לפתע אנו מבחינים, במרחק מאות מטרים מאתנו, בחיילים חמושים. אלה ללא ספק, אנו מזהים, חברי אחת החוליות הסורקות השכנות לנו. אנו מניפים ומנפנפנים את ידינו במרץ על מנת לאותת להם על נוכחותנו, ולמנוע על ידי כך ירי דו-צדדי ואסון אפשרי.

לתדהמתנו, ירי מנשק קל נפתח מידית עלינו. אנו מטילים עצמנו לקרקע ותופסים מחסה. אין קשר אלחוטי ישיר בין החוליות ודקות ארוכות חולפות עד אשר אותה חוליה, השייכת לפלוגה אחרת בגדוד, מקבלת ממפקדת הגדוד הוראת חדל אש.

יצאנו בשלום. גם הפעם, שוב, יותר משכל – מזל.