1960. שכונה פרברית בעיר המחוז קאטאמארקה. אחי אורי ואנוכי נחשפים לעולם חדש מופלא, עולם בולי הדואר. מבקשים השתתפות, תרומה וסיוע מאת המשפחה הרחבה (דודה לידיה וסבתא מריה המתגוררות בבירה), מחליפים בין חברים בקדחתנות, ובמהרה יש בידינו אלבום עשיר ומגוון: בולים משלל ארצות, ארצות ומושבות, ארצות קיימות ולשעבר, אמיתיות ובדויות, בולים ישנים וחדשים, בולים רבועים ומשולשים.

ישובים מול מפת העולם, אנו מסמנים כל כיבוש חדש. בול ראשון מסורינאם (סורינאם מי יודע?) !

אך אבוי, שתי ארצות בולטות בהיעדרן, שתי ארצות ענק, קסומות ורחוקות, הודו וסין, אינן מיוצגות באלבומנו, אינן נותנות לנו מנוח.

אהא ! בכל ארץ יש ערים, בהבזק של השראה אנו אומרים, בכל עיר וודאי יש ראש עיר, לכל ראש עיר יש בוודאי משפחה, ובכל משפחה יימצא וודאי בן גילנו.

וכך אנו מנסחים מכתבים באנגלית טובה , מיועדים ל”בן של ראש העיר דלהי” (כדומה), מדביקים בולים ומשלחים לדרכם.

ומאז אותו יום אנו בודקים יום יום, לעתים שעה שעה, את תיבת הדואר של ביתנו, עד עצם היום הזה.

ועוד באותן שנים, אותו מקום. סביב פרברנו שטחי בר וטבע. בשיטוטי עם חבר הוא מלמדני: במקום על הקרקע בו נראית תלולית זעירה, עלי לחפור גומחה קטנה, בעדינות, סביב סביב, ולחשוף, ראו פלא!, כד קטן, כד חימר קטן ומושלם. גובהו כמחצית האצבע, ומקלון קטנטן שנחדיר אל פתחו יישלף כשהוא מתוק מדבש. זהו קן של דבורה נזירה, כך חברי, ובו, אם לא נטריד ולא נגזול, תגדל היא את צאצאיה.

אך דבש גנוב ימתק.

ושוב, עוד באותן שנים, אותו מקום. יש לנו חבורה, חבורת ילדים, הנלחמת מלחמות חורמה דמיוניות באוייבים דמיוניים באמצעות כלי נשק אימתניים, דמיוניים לא פחות. מערך ההגנה שלנו כולל בורות ומנהרות (אמיתיות!) אשר אנו חופרים במו ידינו בקרקע הרכה שבסביבה. אחד הבורות מצוי בחצר ביתנו.

ערב אחד, במהלך ארוחת הערב, סוס זר נכנס לחצר, ואני נשלח לגרשו.

אני יוצא לחצר, חשוך, ותוך ריצה נופל אל תוך הבור אשר בחצר. כעבור רגע אני חש בייצור המתחיל לזחול במעלה זרועי. אני מביט ולאימתי רואה עכביש טרנטולה (ובספרדית מקומית –ARANA POLLITO, עכביש-אפרוח) ענק.

אני נמלט כל עוד רוחי בי.

תם סדר חבורות ובורות.

1963, מרץ, אני כמעט בן שלוש עשרה. זה לא כבר עלינו על סיפונה של האוניה תאודור הרצל. שלושה שבועות של מסע ימי קסום מצפים לנו, בדרכנו (סוף סוף !) לארצנו. משפחתנו שוכנה בסיפון השני, בתא מספר 232 (כיצד אני זוכר זאת? ובכן רצה המקרה וזהו בדיוק מספר ביתם של סבא יצחק וסבתא סופיה ברחוב אמיליו מיטרא בבואנוס איירס). אנו חוגגים יום יום, משחקי מחבואים בין סיפוני ופרוזדורי האוניה הרבים, משחקי פינג פונג על הסיפון הראשי (אורי אחי ואני מוכרזים אלופי האוניה למשחקי זוגות) ועוד ועוד.

יום אחד, ביורדי במדרגות בריצה, ילדה, מבוגרת ממני במקצת, ישובה על מדרגה, חוסמת את דרכי, מונעת ממני מעבר. “אתה ילד יפה, אתה יודע?” אומרת לי בספרדית.

כנתקל בטרנטולה אני טס מעלה, במעלה המדרגות.