2 במאי 2005, יום שני, צהריים. אנו חוצים את הגבול הצפוני של טנזאניה, שבים לקניה בדרכנו הביתה לאחר תשעה ימים רוויי חוויות בטנזניה. אנו כבר כואבים את הפרידה הקרבה מצ’ארמי, מדריכנו-נהגנו הצמוד במהלך כל ימי הספארי; אנו נרגשים לשמע סיפורו על שני אחייניו, שניהם יתומי איידס, אשר הוא, אשר במעמדו כמדריך תיירים נחשב לאיש אמיד במשפחתו, מסייע להם להתמיד ולהשלים את לימודיהם; סיוע הדדי במסגרת המשפחה הרחבה הוא הנורמה בארצם. לימים צ’ארמי ידריך בתיווכנו את משפחתה של בתיה אחותי בסיורם הפרטי, ואף יבקש מהם סיוע בשנה הקשה בה מחלת הקורונה שיתקה לחלוטין את התיירות בארצו.

 

במהלך סיורינו בשמורות זכינו לצפות בתן הצד עופות פלמינגו בחופיו הרדודים-מלוחים של אגם מניארה. סיירנו בעמק אולדובאי בו נחשפו שרידי הומינידים, קרובינו הרחוקים ביותר שנמצאו עד כה, אשר שוטטו בסבאנה לפני כשני מיליון שנה. התארחנו במניאטה, כפר מסאי מסורתי, אליו הגענו לאחר שעות נסיעה בדרכי עפר; שהינו בכפר כמה שעות, למדנו להבעיר אש בשיטה המסורתית של מארחינו, הצטרפנו, בדרכנו הגמלונית, לריקודיהם המיוחדים, שתינו חלב פרה מעורב בדם שזה עתה הוקז. הכפר מגודר סביב סביב בגדר קוצים, ובתוך החצר המגודרת מספר סוכות, מעין חושות, העשויות שיחים; אין במניאטה חשמל, מים, שרותים ושאר תפנוקי תרבותנו, אך לקראת חזרתנו לרכבים יאיר, אשר כדרכו כבר חבר חברות קרובה עם אחד המסאים הצעירים, החליף אתו כתובות דואר אלקטרוני לשם שמירת הקשר. מים וחשמל עוד אין כאן, אבל אינטרנט – זה כבר סיפור אחר.

 

אכן נדמה, כי שבעי חוויות אנחנו. ורק השטן יודע כי עוד ממתינה לנו בסתר חוויתנו העיקרית.

 

ערב. אנו מגיעים לשדה התעופה של נאירובי, נפרדים בחיבוק חם מצ’ארמי, ומניחים את מזוודותינו ותרמילינו על המסוע לשיקוף ובידוק בטחוני בכניסה לשדה התעופה. אני עובר עם מטעני וממתין לדפנה והילדים. עוברות שניות ואני מדמה לזהות המולה בסביבת דפנה. אני מתקרב. מסתבר שבבדיקה חוזרת ונשנית בתרמיל שנושאת יעל בתנו מצאו, באחד הכיסים אשר בו, מחסנית של רובה 16M מלאה בכדורים. זהו תרמיל של יאיר, המשרת בימים אלה כקצין בחיל האויר בשרות סדיר; הוא נושא בארץ נשק בדרך שגרה, והמחסנית נשכחה באחד מאלף הכיסים אשר בתרמיל.

 

ברור גם שכדורים ללא נשק אין בהם כל תועלת, שהיינו בדרכנו החוצה מהמדינה ולא בכניסה אליה, שהתרמיל היה מיועד ממילא לבטן המטוס ועל כן לא היה יכול לסכן איש. דפנה קוראת ליאיר להסביר; ההסבר פשוט ותם ואנו משוכנעים שמיד נמשיך בסידורינו ובדרכנו לטיסה. לא כך חושבים שלטונות שדה התעופה. הם עטים על המציאה כמוצאי שלל רב; ככל שעוברות הדקות עולה דרגת הפקידים המצטרפים לפמליה החוקרת.

 

אנו חוזרים שוב ושוב על הסברנו התמים, המבט של הפקיד, המאזין התורן, דומה, מבט “עיני עגל” (וימחלו לי העגלים); זהו מבט האומר “לא ממש מעניין אותנו מה שאתם אומרים, אתם תאמרו את שלכם ואנו נעשה את שלנו”; זהו המבט אותו אראה שוב ושוב (ושוב) במהלך כל שהותנו. התור בבידוק בינתיים הולך ומתקדם. אנו מחליטים באופן טבעי, אולי ללא מלים, שדפנה ושאר שלושת ילדינו ימשיכו את דרכם לארץ, ואילו אני אלווה את יאיר עד אשר ישחררו אותו ונצטרף.

 

אהרל’ה (זוהר), מדריכנו בטיול, מוסר לי פתק עם מספרי הטלפון של השגרירות והקונסוליה הישראלית, ואף יוצר קשר טלפוני עם אורן (רוזנבלאט) הקונסול בנאירובי ומעדכן אותו. יאיר נלקח לחדר צדדי בשדה התעופה, אני מלווה אותו, ואנו רואים משם, בעיניים כלות, את כל נוסעי טיסתנו הולכים ונבלעים בשער היוצאים. בינתיים הכבודה של משפחתנו נפרקת מהמטוס ויאיר ואני מלווים לקרבתו ומצווים לזהות ולהפריד את חפצינו. ברור לנו כעת – הטיסה תצא לדרכה בלעדינו.

 

הדקות חולפות, מועד המראת הטיסה מאחורינו, מספר שוטרים מתלווים אלינו ואנו מבינים שיאיר יילקח למעצר. אחד השוטרים נראה לי בכיר יותר ואני מבקש ממנו לאפשר ליאיר ולי לשבת בבית הקפה של נמל התעופה על מנת להיפרד; בחוסר רצון הוא נעתר, ואנו מתישבים. ביני לבין עצמי אני מתלבט על אפשרות למתן שוחד לשוטרים אלה על מנת לזכות בהמשך לשיתוף פעולה ורצון טוב; השלטים המרובים התלוים בקירות נמל התעופה המתריעים מפני שחיתות מרתיעים אותי. בתום הקפה אנו נלקחים לרכב משטרתי ומובלים לבית המעצר בשדה. בטרם אנו נפרדים בחיבוק אני מספיק להשאיר בידי יאיר פתק שהכנתי בעוד מועד ובו מספרי הטלפון של קונסול ישראל ושל קצין הבטחון בקונסוליה; יאיר עוד יעשה בפתק זה שימוש חשוב. ברגע האחרון אני מזהה בידיו ספר מאת סלמאן רושדי; אני לוקח את הספר מידיו ומפטיר שאסביר לו בהזדמנות; חלק ניכר מהאוכלוסיה בקניה הינו מוסלמי, על רושדי הוצא זה מכבר פסק דין מוות על ידי שליטי איראן, והוא ירד למחתרת וחי בסתר; הספר הזה עלול לשפוך עוד שמן למדורתנו, הלוהבת גם כך.

 

יאיר נעלם מעיני. כעבור זמן, לכשניפגש, יאיר יספר שהוא הוכנס לתא מעצר בחשכה גמורה; מתוך האוירה הדחוסה הוא חש שהתא גדוש, מלא בעצירים. מישהו לוחש לו באנגלית “בוא, שב, יש כאן מקום לידי” ויאיר מתיישב; כדרכו של יאיר נפתחת שיחה, הם מתידדים בחושך, ומשוחחים במהלך רוב אותו לילה; שכנו לצרה, עלי, הוא סומאלי המתגורר בנורווגיה, מסתובב בעולם, ו”מתפרנס” מגניבות קטנות בשדות תעופה; מדי פעם עוצרים ואוסרים אותו, הוא רגיל בכך וזו שגרת חייו; “אל תדאג יאיר” כך הוא אומר, “עוד מעט, מיד אחר חצות, נשמע דפיקות בחלון התא, ונראה שאנשי ‘המוסד’ יקפצו פנימה ויחלצו אותך”.

 

אני, מחוץ לתא, מבקש לראות את תנאי המעצר של יאיר ונענה בשלילה. קונסול ישראל, אורן, מגיע לבית המעצר לאחר שהוזעק ע”י מדריכנו, אהרלה. אף הוא מבקש לבדוק את תנאי המעצר; למרות הפצרותיו ולשונו התקיפה, גם הוא מסורב. בלית ברירה שנינו נוטשים את בית המעצר, אני עולה לרכבו והוא מוביל אותי לבית מלון בנאירובי. המלון, מעדכן אותי אורן, הינו בבעלות יהודי .

 

לילה. אני שוכב לבד במיטתי אשר במלון זר, בעיר זרה, בארץ זרה. איני יכול לישון. כל מספר דקות אני מרגיש צורך עז להטיל מימי, ואני קם, ניגש לשרותים וחוזר למיטה. קשה לעכל את מצבנו; רק לפני שעות מספר שהינו כולנו ברומו של עולם, וכעת – בירא עמיקתא. הדיסונאנס עמוק כל כך עד כי קשה לי להאמין שמה שקורה לנו, המעצר, המלון, אכן אמנם מתרחש במציאות (ממש כך!); אולי הכל אינו אלא חלום רע. לקראת חצות, בדרך עלומה, אני נרגע, מפנים ומעכל את מצבנו, ומחשבתי הופכת קרה ומחודדת כסכין. הילך רוח קר זה ילווה אותי מעתה ועד לסיומה של הרפתקתנו. אני מניח דף ועט לידי, ומכבה את האור. כל מספר דקות, בעלות רעיון במוחי באשר לדרכי הפעולה וסדרי עדיפויות בהמשך, אני משרבט אותו בפנקס, בחושך .

 

3 במאי 2005, יום שלישי, בוקר מוקדם. אורן מטלפן אלי ואני לוקח מיד מונית ונוסע לבית המשפט שבשכונת מקאדארה בנאירובי. מסתבר שיאיר, בזכות אותו פתק שתחבתי לידיו ברגע האחרון, הצליח להודיע השכם בבוקר לאורן, מבית המעצר אשר בשדה התעופה, שהוא מועבר לבית המשפט. קשה לדמיין כיצד היה הכל מתפתח לו יאיר היה עובר את “חווית בית המשפט” ללא הליווי הצמוד שלנו. בבית המשפט אורן מאתר את התובע האמון על התיק, ולאחר משא ומתן קצר הוא מגיע אתו לסיכום: יאיר יואשם בעבירה יחסית קלה אשר דינה קנס סביר, וישוחרר. אנו נכנסים, רגועים יותר אך עדיין מתוחים ודרוכים (דבר אינו גמור עד שאינו גמור), לאולם בית המשפט המיועד, מתיישבים וממתינים לתחילת משפטו. הדקות עוברות, ומקרה רודף מקרה בעלותם בפני השופט.

 

יאיר יספר לנו בהמשך, לכשניפגש, שהוא הובא לאולם העצורים שבבית משפט. באולם זה ממתינים העצורים עד קריאתם לאולם המשפט באותו בוקר; כשהוא נכנס לאולם המעצר, בהיותו לבן-העור היחיד, הוקף מיד על ידי חבורת עצורים, סקרנים, שואלים ומתעניינים, על מה כל זה ולמה. בולט ביניהם אחד אשר פונה אליו, מחייך, “אל תדאג, אנחנו נשמור עליך”; זהו סיימון, העצור בשל אחזקת סמים קלים וממתין, כמו יאיר, לתחילת משפטו; והוא אכן נצמד ליאיר, מתידד עמו, ומשגיח עליו בקפידה במהלך כל שעות ההמתנה.

 

לפתע ניגשים אל אורן ואלי שני שוטרים, המוכרים לי מליל אמש בשדה התעופה, ומדווחים לנו שמשפטו של יאיר מועבר לאולם אחר. מסתבר שדבר העברתו נודע ליאיר, מאחורי הקלעים, והוא מיהר לשלח את השוטרים ולהודיע לנו. אנו עוברים לאולם המיועד החדש; אורן ניגש לתובע האחראי למשפט של יאיר באולם זה על מנת לאשרר ולוודא שההסכם אליו הגיע עם התובע הקודם אכן עדיין בתוקף. אין הסכם, ולא יהיה, אומר התובע החדש. יאיר יואשם בעבירה כבדה אשר העונשים עליה, במידה ויימצא אשם, הינם בין שבע לארבע-עשרה שנות מאסר.

 

שנינו, המומים, מבינים שהמצב כעת חמור, ללא הכר, וממתינים מתוחים. השופטת באולם זה נראית לנו יהירה, גסת רוח וחסרת סבלנות; אנו עוד נפגוש בה בהמשך. תוך המתנה אני מתייעץ עם אורן באשר לעורכי הדין הטובים ביותר בנאירובי המתאימים לטיפול במקרה; אורן משיב ללא התלבטות שעורך דין סלים דאנג’י הינו המתאים ביותר, ומוסר לי את פרטי משרדו.

 

לקראת הצהריים מגיע מועד משפטו של יאיר והוא מוכנס לאולם. הוא נשאל מספר שאלות על ידי השופטת, הוא משיב. אנו מבינים בדיעבד שהוא מודה בעובדת אחזקתה של המחסנית והכדורים; יסתבר לנו בהמשך שהשופטת מפרשת הודאה זו, הודאה בעובדה, כהודאה באשמה. מוכרזת הפסקה בדיון. בדומה ליאיר באולם המעצר, כך אורן ואני הננו לבני העור היחידים באולם בית המשפט; ואכן אני חש שעורכי דין מתחילים להקיפנו סביב סביב, מריחים דם, הזדמנות ופרנסה. ברור לי שאנו זקוקים לעורך דין, למעשה לעורך הדין הטוב בנמצא, אבל כעת אנו בעיצומו של הליך, ואני מתחיל לראיין. אני מתשאל כל אחד מהניגשים אלי מהי תוכניתו וכמה זה יעלה.

 

אחד מהם, לארי שמו, מוצא חן בעיני; הצעתו הינה להודיע, לאחר ההפסקה, שיאיר הודה באשמה בשגגה, עקב קשיי השפה, והוא יבקש לשחררו בערבות. תוכניתו נשמעת סבירה ואני שוכר את שרותיו, תמורת שכר צנוע במושגים שלנו (כ 130 דולר) אך בהחלט נאה בקנה מידה מקומי. בתום ההפסקה לארי אכן מציג את טיעונו, ומתקבלת החלטה לשחרר את יאיר בערבות שוות ערך לאלפיים דולרים של ארה”ב.

 

אנו שמחים על ההחלטה, אבל אין בידי סכום ולו קרוב לזה, והשעה דוחקת. בית המשפט יסגור את שעריו בשלוש אחה”צ. כעת השעה אחת ואורן ואני נוסעים ברכבו ברחובות הראשיים של העיר, עוצרים לפני כל סניף בנק, ואני מנסה, תחילה את הכספומט ולאחר מכן את הפקידים בבנק. לשווא, הכספומטים אינם נכונים אפילו לקלוט את כרטיסי, ואילו הפקידים בסניפים אינם נאותים, על אף הפצרותי, לטלפן לבנק שלנו בארץ על מנת לבצע העברה. לבסוף אני שב לרכב ואומר לאורן שבידי כעת שלוש אפשרויות: או שקונסוליה מלווה לי כסף, או שאורן מלווה לי באופן אישי, או שיאיר יישאר במעצר. אורן מתלבט, ולאחר שניות משיב שהוא ילווה לנו באופן אישי.

 

אורן שולף מהכספת בקונסוליה את הסכום, בדולרים, ואני חותם על קבלה. יש להמיר את הדולרים לכסף מקומי. זהו סכום עצום במושגים קניתיים ולא כל סניף בנק יוכל להמיר אותו. הפקידים בקונסוליה מבררים טלפונית מול מספר סניפים ומזמינים עבורי מונית. הנהג, דניאל, אשר ילווה אותי בנאמנות בהמשך, מצטווה להוביל אותי במהירות לסניף הבנק המצוייד ומיועד. אנו מגיעים לבנק, ממירים את הסכום; החבילה של כסף מקומי שבידי היא עבה וכבדה, אני תוחב אותה בקושי לשני כיסים במכנסי.

 

אנו דוהרים במונית לבית המשפט ומגיעים כמה דקות לפני סגירתו בשלוש. אני פוגש את לארי, הוא מבקש את הכסף; בחיוך אני אומר לו שאני בטוח שהוא, לארי, הינו איש הגון, אך את הכסף שבכיסי אתן רק לפקיד המיועד תמורת חתימתו על הוראת שחרור. אנו נדחקים, יד ביד, בתור הדחוס, ומצליחים לבסוף לשלם את דמי הערבות. בטרם פרידתנו לארי מסביר לי שיהיה עלינו להתייצב שוב, למחרת בבוקר, בבית המשפט להשלמת ההליך ולקביעת המועד לתחילת המשפט, ואני משביע אותו שהוא באופן אישי ימשיך בטיפול כל עוד נזדקק לו.

 

כעבור כמה דקות, ברחבת הכניסה לבית המשפט אנו מבחינים ביאיר היוצא אלינו, סוף סוף חופשי; אני רץ אליו נרגש ומבחין שיאיר מתעכב ומתחבק עם אחד העצורים היוצאים יחד עמו מאולם המעצר. הם מחליפים פרטי קשר ויאיר יספר אחר כך: זהו סיימון, שומר ראשו המסור בשעות האחרונות וחברו הטוב, אשר צלחה דרכו היום וגם הוא משתחרר.

 

אני מתהלך עד כה ביומיים אלה ללא טלפון נייד (וכי מי לוקח מכשיר כזה לספארי?) אבל ברור שאני זקוק לו; עלי לשמור על קשר זמין עם הקונסוליה, עם עורכי הדין ועם המשפחה בארץ. אני מתייעץ עם דניאל, והוא לוקח אותנו לשוק ייעודי למכשירים ניידים; הוא אומר שמכשיר סביר יעלה לנו כ 50 דולר או פחות. אני נכנס לשוק, יאיר ודניאל ממתינים לי ברכב. אני חש שכל העיניים בשוק מופנות אלי, אני פונה לדוכן הראשון, ומבקשים ממני כ 250 דולר עבור מכשיר פשוט. אני מוקף עשרות דוכנים אשר מוכרים בדיוק, ממש בדיוק, אותה הסחורה; אני משוכנע שכוחות השוק יעשו את שלהם; החיים מלאי הפתעות. בארבעה-חמישה דוכנים מבקשים ממני מחירים דמיוניים. לפתע אני מבין, האסימון נופל; אני חוזר למונית, מוסר לדניאל 50 דולר ומבקש ממנו להיכנס לשוק לבדו, ולחזור אלי עם מכשיר; עוברות שלוש דקות, ויש מכשיר בידי; כלכלה התנהגותית במלוא החופן.

 

אנו מגיעים למלון, יאיר רוחץ באמבטיה, הרגשתנו מרוממת בעקבות השחרור, אך דרך ארוכה עוד לפנינו. אני מטלפן למשרדו של עו”ד סלים דאנג’י; הוא הומלץ לי כזכור בחום על ידי אורן כעורך הדין המתאים ביותר לטיפול במקרה. אני מספר לו את עיקרי הדברים, ואנו מסכמים שאת הטיפול המינהלי שלמחרת ימשיך ויבצע לארי ואנו נקבע פגישה אתו בהמשך.

 

בערב מטלפנת אלי לחדרנו במלון אשת שגריר ישראל בקניה; היא שמעה מאורן על המתרחש ומתעניינת במצב; חשוב מאד בעיני שהשגריר יהיה מודע, מעודכן ומעורב וכדי שהיא תבין את חומרת המצב אני אומר לה את הידוע לי: שהעבירה בה יאיר מואשם עונשה בין שבע לארבע עשרה שנות מאסר. יאיר, אשר אינו מודע לכך עד כה, ולצערי הרב נחשף בעל כורחי לשיחה, נרעד ומזדעדע.

 

בלילה מטלפן אלי לארי; הוא מתנצל, אך יש לו מחר דיון בבית המשפט העליון והוא אינו יכול להיעדר ממנו. הוא ישלח אדם אחר ממשרדו, מסביר לי שצפוי הליך מינהלי ופשוט, וש”יהיה בסדר”. אני מפציר, כועס, ושוב מפציר אך ללא הועיל. אני מתקשר לעו”ד סלים, מעדכן אותו, ולאחר שהוא משוחח עם לארי להבהרת מהות ההליך הצפוי אנו מסכמים שסלים ישלח נציג ממשרדו. ועוד אנו מסכמים, שנבקש שמועד שימוע למשפט ייקבע לתחילת יוני, כחודש מהיום, על מנת לאפשר לנו הכנת הגנה נאותה ושהות להפעלה של קשרים ומגעים דיפלומטיים ואחרים.

 

לילה ואנו מכבים את האור; שוב פנקס ועט מונחים לידי. המחשבות מתרוצצות ואני מתחיל לגבש ולשרבט אסטרטגיה להמשך: עלינו להכין רשימות קשר על מנת שנוכל, במידת הצורך, להפעילם. בארץ, קשר לבכירים בממשל: ראש הממשלה שרון דרך עו”ד יורם ראב”ד יועצו של ראש הממשלה אשר בנו למד עם יאיר, וכד’; קשר לתקשורת, כדוגמת רפי רשף, אשר יואב ויאיר למדו עם ילדיו, העיתונאית אילנה דיין אשר הוריה ידידים וותיקים של אבא, או נחמיה שטרסלר, אשר למד עם דפנה; וכן אנשי עסקים בעלי קשרים בקניה. ואילו בנאירובי עלי להתקדם בבחירת עורך דין, ולאתר דרכי גישה לתקשורת המקומית, למקרה שנחליט לערבה. לבסוף אנו נרדמים.

 

4 במאי 2005, יום רביעי. שחר של יום חדש. אני מטלפן לדפנה; זוהי שיחתנו הראשונה מאז נפרדנו, לפני עידן ועידנים (ולמעשה – רק שלשום, ביום שני בערב; זהו מופע מתעתע מובהק של הזמן הפסיכולוגי ). אני מתאר בפניה את המצב בנאירובי ואת האסטרטגיה שמתגבשת אצלי; דפנה חוששת מתוצאות החשיפה לתקשורת, אשר יכולה לצאת משליטתנו לאחר עירובה, ואיני יכול שלא להסכים אתה. אנו מסכמים שנפעל בזהירות ובשיקול דעת, ושנגבש בינתיים רשימות קשר.

לימים דפנה תספר שהיא הקימה בביתנו מעין חמ”ל, בהשתתפות רותי, אורי והילדים, אשר עבדו במקביל על זיהוי ואיתור קשרים אפשריים, על השגת מסמכים מצה”ל המוכיחים שיאיר קצין החייב לשאת נשק ותחמושת בדרך שגרה, ועל עדכון המשפחה הרחבה. ג’ו (לואל) חברנו מתקשר: דפנה עדכנה אותו והוא מציע שאשוחח עם ידיד שלו, איש המוסד לשעבר; אני כמובן נעתר, משוחח עם האיש, אך אין בידיו הצעות מעשיות.

בימים אלה אני סמנכ”ל בחברת ביג-בנד ואני מטלפן לגידי (פרבר), סמנכ”ל כח אדם, ומעדכן אותו; מאחר וצפויה לנו אולי שהות ארוכה הוא ידאג להעביר אלי לקניה את המחשב הנייד שלי ומסמכים חיוניים על מנת שאוכל להמשיך לנהל את ענייני בעבודה מכאן כמידת האפשר, בעידן טרום-זום.

יאיר ואני נוסעים לבית המשפט, נפגשים שם כמוסכם עם עורך דין ממשרדו של עו”ד סלים, ומבצעים את ההליך אשר בסופו נקבע תאריך לשימוע למשפט. אנו נוסעים למשרדו של סלים ונפגשים עמו. הוא שואל שאלות ומונה חלופות אפשריות לאסטרטגית הגנה; אני מתרשם ממנו לטובה, אומר לו שאני בוחן משרד עורכי דין נוסף, ושתנאי שלי לבחירתו יהיה שהוא יטפל במקרה שלנו באופן אישי; הוא אמנם בעליו של משרד גדול אך הוא מבטיח לעשות כן. אני מתעניין בעלות הטיפול (כ 3000 דולר), ואנו מסכמים שאמסור לו תשובה למחרת.

דניאל, נהגנו המסור, מוביל אותנו לשדה התעופה, וממשיך משם לדרכו. אני מבחין בנהג מונית המוכר לנו מהמלון, אני אומר לו שאין לנו נסיעה מידית, אנו נתעכב מספר שעות בשדה התעופה. להפתעתי אני רואה מרחוק שהוא עוקב אחרינו בדבקות במהלך כל שהותנו, אין הוא מוכן לוותר עלינו ולו במחיר של המתנה ארוכה, שמא תהיה זו הסעתו היחידה במשך היום. אנו בוררים מתוך הכבודה המשפחתית אשר נשארה בשדה מאז יום שני את הדברים הנחוצים לנו להמשך השהות, ומשגרים את השאר בטיסה הביתה.

בחזרה במלון אני מבקש להיפגש עם צ’ארלס סזלאפאק, בעל בית המלון, יהודי חם. הדרך למשרדו בתוככי המלון עוברת דרך כמה וכמה דלתות משוריינות ומאובטחות, רמז למצב הבטחון האישי במדינה. אנו מעדכנים אותו בפרטי המקרה ומתייעצים באשר לדעתו על חשיפה תקשורתית, מקומית או בינלאומית; אין לדעת לאן חשיפה כזו תתפתח, הוא מזהיר. דעתו על עו”ד סלים טובה, זוהי בחירה מוצלחת. סיוע מהקהילה היהודית המקומית לא יועיל לדעתו; הקהילה קטנה וחלשה; בעבר היו מספר אנשים בקהילה בעלי השפעה, כולל הרופא האישי של הנשיא, אבל זה לא עוד המצב. וכן, הוא יעביר אותנו לחדר אחר, יותר פשוט וזול, מאחר ויתכן שנזדקק למעון לתקופה ארוכה. לבסוף הוא מזמין אותנו להצטרף אליו בערב למרכז הקהילה; יתקיים שם טקס זכרון ליום השואה, ואנו נענים, מותנה כמובן בהתפתחויות.

אנו חוזרים לחדרנו, מתקלחים, ויאיר סוף סוף מחליף את בגדיו המטונפים אשר עברו, יחד אתו, את חוויות בתי המעצר בשדה התעופה ובבית המשפט. בעוד אנו מתארגנים בחדר, מצלצל הטלפון. אליסיה בת-דודתנו בקצה השני של הקו. היא מספרת לי בהתרגשות שאיתרה איש עסקים ישראלי שהוא לכאורה בעל קשרים מצוינים בממשל הקנייתי, והוא מוכן לעזור. שמו חזי בצלאל. עוד היא מוסרת לי שבעוד מספר דקות יטלפנו אלי שני אנשים מצוותו של בצלאל.

ואמנם כעבור מספר דקות מתקשרים אלי בזה אחר זה משה זיניוק, מטלפון מקומי, מנאירובי, ואבי עברון, מהארץ. שניהם מספרים לי שהם עובדים בחברת מראתון, חברה של בצלאל, שיש להם קשר ידידותי מאד עם מפכ”ל משטרת קניה, ושהם מוכנים לעזור. אני מודה על ההצעה, זו נראית לי אפשרות נהדרת. אך מאחר ואיני מכיר את חזי בצלאל, אני מבקש מאבי עברון שהות לבדוק עם קונסול ישראל שמהלך כזה לא מתנגש עם המאמצים הדיפלומטיים שלהם, ושהוא מקובל גם עליהם. מספר דקות לאחר תום שיחתי משה זיניוק מגיע למלון, מתאר לי ביתר פירוט את הפעילות שלהם בקניה; מסתבר שמשה ואנוכי עבדנו תקופה מסויימת, חופפת, במוטורולה; לא נפגשנו, אך אחוות ארגון משותף עושה את שלה.

אנו נוסעים עם משה למרכז הקהילה היהודית לטקס האמור להתקיים בערב. אני מבחין מיד באורן, קונסול ישראל, מסב אתו הצדה, מספר לו על ההתפתחות האחרונה, ומבקש לשמוע את דעתו. אסור לו לייעץ לי באופן רשמי, הוא אומר, אבל חזי בצלאל איש ידוע ובעל קשרים בקניה, ואיש אמין. מבחינתי— הדרך פתוחה קדימה. אני חוזר מיד למשה זיניוק ונותן לו אור ירוק. טקס יום השואה מתחיל, ויאיר ואני יושבים על כסאותינו, חסרי מנוח, על קוצים; משה זיניוק על ידנו. הדקות עוברות אט אט, בעצלתיים, שוב מופע התעתועים של הזמן הפסיכולוגי.

כעבור נצח, כשלושה רבעי שעה ועוד בעיצומו של הטקס, הטלפון של זיניוק מצלצל, הוא פורש הצדה לענות, וחוזר כעבור דקה בפנים קורנות; יש לו בשורות טובות, הוא אומר. בהפסקת הטקס משה מספר שחזי בצלאל שוחח עם מפכ”ל משטרת קניה, סיפר לו את פרטי הארוע, הסביר לו שהוא מכיר את משפחתנו ושכל התקרית בטעות יסודה. המפכ”ל נאות מיד, מחר במהלך היום יתבצע ההליך שמסיים את העניין; בנוסף ומעבר לכך, יאיר ואני מוזמנים לפגישת היכרות עם המפכ”ל בלשכתו, למחרת בשמונה בבוקר.

אני מעדכן כמובן גם את יאיר, ומוסיף, בזהירות המתבקשת, שדבר אינו גמור עד שאינו גמור. הטקס עומד להסתיים בשירת התקווה; דפנה בדיוק מטלפנת; אני, גדוש שמחה והתרגשות, משמיע לה את שירת התקווה, מספר לה איפה אנו נמצאים ומעדכן אותה בחדשות הטריות. בתום הטקס אני מטלפן לעו”ד סלים, מוסר לו שבדקתי, המלצותיו מצויינות, ואני בוחר בו להמשך ההליך ככל שיידרש; יחד עם זאת, מתבצע כעת מהלך שעשוי לסיים את הארוע ללא התערבותו, ואני אעדכן אותו בהמשך.

במצב רוח מרומם, ללא הכר, אנו חוזרים למלון. נפרדים ממשה, לא לפני שקובעים לשבת אתו להכנת הפגישה עם המפכ”ל למחרת השכם בבוקר במלון. אני מטלפן לאליסיה, מעדכן אותה ומודה לה על מאמציה. היא מספרת שמיום אתמול, מאז שומעה מדפנה על התקרית, היא שואלת בכל פגישה עסקית שלה האם מישהו מכיר אנשי עסקים בעלי קשרים טובים בקניה. באחת הפגישות הבוקר אמרו לה שאם תמתין שעה היא תפגוש אדם כזה; היא המתינה, פגשה את אבי עברון, והלה, לאחר שומעו את הפרטים אמר לה שהיא יכולה לראות את זה כבעיה פתורה, כעניין גמור.

יאיר ואני ישנים, בפעם הראשונה מזה שלושה ימים, עידן ועידנים, שנת ישרים, ללא פנקס ועט לצדי.

5 במאי 2005, יום חמישי, בוקר. אנו נפגשים עם משה זיניוק ומתכוננים למפגש המתוכנן. בשמונה בבוקר אנו מתייצבים בבניין בן כמה קומות בסגנון קולוניאלי, בניין מטה המשטרה. בדומה לצ’ארלס במלוננו כך גם המפכ”ל, מוחמד עלי, יושב במשרדו מאחורי דלת פלדה עבה ומשוריינת, מעין דלת-כספת, אשר הוא ורק הוא, שולט על פתיחתה וסגירתה. זהו איש גבוה ונעים מבט.

עוד לפני שפתחנו הוא מתנצל על התקרית ואומר שהם פתחו בחקירה פנימית לברר כיצד סיפור כל כך פשוט ותמים של שכחה פעוטה מתפתח לכדי תקרית מסוג זה. אנו מצדנו משיבים ומשבחים את שרותי הבטחון בנמל, לאחר שהמחסנית עברה את הבקורת של שרותי הבטחון בנמל התעופה הישראלי (הישראלי!) ללא גילוי. הוא מתעניין בשרות הצבאי של יאיר, ובנסיבות הכרותנו עם חזי בצלאל. בהמשך יוודע לנו שלפני שנים רבות נתוודעו זה לזה בצלאל, אז קצין צעיר בצה”ל והמפכ”ל, אז סרן צעיר בצבא קניה, במסגרת קשרי ישראל עם מדינות אפריקה. הם נתיידדו ושמרו על קשר שוטף; סייעה לכך כמובן העובדה שבצלאל פיתח בהמשך ולאורך שנים עסקים ענפים באפריקה, ובכללם עם הממשל הקנייתי.

המפכ”ל מציע לנו לחזור למלון, ולהמתין. הוא ישלח אלינו קציני משטרה מטעמו אשר ילוו אותנו בהמשך היום ועד לסיום התהליך; וכך אנו עושים. כעבור שעה של המתנה רגועה לצד הבריכה במלון, מגיעים שני קציני משטרה שמונו לטפל בנו, ומסבירים לנו שנסע יחדיו לבית המשפט לביצוע ההליך הנדרש. אנו נוסעים לבית המשפט, הפעם בתחושה פנימית שונה, באוירה מחויכת. בבית המשפט הקצינים המלווים מאתרים את התובע, אותו תובע שהתכחש יומיים קודם לכן בפני אורן על ההסכם שהוא סגר עם התובע האחר, ההוא מהאולם הראשון.

אני מאזין מהצד לשיח ביניהם, שומע את התובע ממלמל “it’s very difficult, very difficult “. אני מחייך ביני לביני; אנו נושאים אתנו כעת הוראות מפורשות מהסמכות העליונה של מנגנוני החקירה, מהמפכ”ל, וברור שאם המשטרה נסוגה מתביעתה הנושא ייסגר בקול דממה דקה. ובכל זאת.

בתום ההתדיינות ביניהם אנו עולים ללשכתה של השופטת. זו אותה שופטת, יהירה ורגזנית, אשר פגשנו באולם בית המשפט ביום שלישי, שלשום. השופטת בראש השולחן הארוך, יאיר ואני מצד אחד, משה זיניוק מצדו השני, ושני קציני המפכ”ל מאחורי גבי. השופטת שואלת אותי האם אהיה מוכן שיאיר יישפט כעת בפניה, ללא ייצוג על ידי עורך דין; אני מתלבט, מתפתל, ומחזיר בשאלה: “גברתי השופטת, האם תוצאת המשפט תהיה זהה בין אם יאיר יישפט בנוכחות עורך דין או ללא נוכחותו?” היא לא מוכנה להתחייב, וההחלטה קשה עלי. משה, הרואה את קציני המשטרה שמאחורי, אומר לי בעברית שהם רומזים לו בידיהם בלהיטות להיעתר ולהמשיך. אני מחליט להתקדם.

השופטת פותחת אז ואומרת שלכשראתה את כתב האישום מיד גמלה בה ההחלטה להעניש את העבריין הזה בעונש חמור ככל שהיא יכולה. לאחר מכן, בראותה את יאיר נכנס לאולם בית המשפט להישפט בפניה, היא חשה שהנער היפה הזה מזכיר לה את בנה שלה, ושאלה עצמה כיצד היא יכולה להכניס אותו לתקופה ארוכה לכלא, ואיזה נזק פסיכולוגי הדבר יגרום לו. אבל כעת, היא אומרת תוך שהיא שולפת בתיאטרליות את המכתב מלשכתו של המפכ”ל, כעת הגיע לידיה מסמך אשר מסביר את פרטי הארוע, מבהיר שיאיר קצין בצבא הישראלי וחייב לשאת נשק ותחמושת בכל אשר ילך, ושהכל, ממש הכל, בטעות יסודו. אי לכך, היא מחליטה, היא מזכה את יאיר מכל אשמה, הדרכון של יאיר, דמי הערבות והמחסנית (המחסנית!) יוחזרו לנו, ואנו נהיה חופשיים לחזור לארצנו בשלום.

השעה קרוב לשלוש אחר הצהריים, בית המשפט נסגר בארבע ומתחיל מרוץ נגד הזמן; כל פרט בהליך גוזל את רגעיו, אך אנו מצליחים לסיים לפני הסגירה. משה מתגמל בחשאי את שני קציני המשטרה המלווים, כמקובל לצערנו במחוזות אלה.

אנו נפרדים מהם, נוסעים משם לחלפן כספים, וממירים את ערמת השטרות הענקית של הערבות בחזרה לדולרים. נוסעים עם משה לשגרירות ונפרדים שם בחום והתרגשות מהצוות, ובפרט מאורן, אשר ליווה אותנו ליווי צמוד בשעותינו הקשות. אורן מזרז אותנו ואומר ששמורים לנו כרטיסי טיסה לארץ להערב.

אנו נפרדים ממשה זיניוק ומצ’ארלס, הולכים לחדרנו, אורזים בחפזון את חפצינו, ומגיעים לשדה התעופה לקראת השעה היעודה. מסתבר שמקומנו אינו מובטח כפי שאורן הבין, הטיסה עמוסה, ופקיד Ethiopian Airlines אומר לנו שאנו במעמד STANDBY; כן, הוא מודע לנסיבות המיוחדות ועושה כל מאמץ אפשרי מצדו. הטיסה יוצאת בשמונה, ואנו ממתינים. ולקראת המועד מודיעים לנו שהצליחו להסדיר עבורנו מושבים. אני מזכיר לצוות שבנוסף לכבודה שלנו יש להכניס למטוס גם את ארבעת התיקים של המשפחה אשר נותרו בשדה. אנו עולים למטוס ומתיישבים בכסאותינו. אנו מטלפנים הביתה ומדווחים שאנו בדרך.

המטוס ממריא אל על.