יולי 1816 . מחנה EL PLUMERILLO , מחוז מנדוסה, ארגנטינה. הגנרל חוסה דה סן מרטין (Jose de San Martin), משחררה הדגול של ארגנטינה, צ’ילה ופרו מעול השלטון של ממלכת ספרד הדף כבר את אחרוני הספרדים מאדמת ארגנטינה; אך מנהיגי המרד יודעים שעד אשר ספרד לא תסולק משאר היבשת לא תנוח הארץ. סן מרטין מכין אם כך את צבאו, מיד לאחר הכרזת העצמאות של ארגנטינה , לחציית האנדים מערבה להמשך המאבק.

 

הצבא הינו צבא העם, מורכב מערב רב של מתנדבים מכל שכבות החברה, חסרי כל רקע צבאי ומשמעת, וסן מרטין מקים, במחוז מנדוסה , מחנה אימונים וגיבוש. במחנה מוקם גם בור תחמושת. אבק השריפה המאוחסן בו הינו דליק ביותר, כל ניצוץ עלול להציתו. סן מרטין מפיץ פקודה לצבאו האוסרת על כניסה לבור התחמושת על כל אדם הנעול במגפי דורבנות; מגע הדורבן באבן עלול להצית ניצוץ ולהמיט אסון.

 

באחד הערבים יוצא הגנרל לביקורת שגרתית במחנה, לבוש במלוא מדיו, על מגפיו ודורבנותיו. הוא קרב אל שער בור התחמושת ומתקדם בהחלטיות לעוברו. הזקיף יוצא לקראתו, נעמד מולו, חוסם את דרכו. אינך יודע מי אני? שואל סן מרטין. אני יודע, הגנרל, משיב השומר, אבל יודע אני גם מהן פקודותי. סן מרטין, נרגש, חש במעשה צנוע זה את נצחון המשמעת, מצדיע לשומר ומעניק לו, כך האגדה מספרת, פרס צנוע, מטבע זהב.

 

1980, עמק החולה, ישראל. כמאה ששים וארבע שנה מאוחר יותר, אנו מוצאים עצמנו בשירות מילואים בצה”ל, בגבול הצפון. משימותינו העיקריות הינן ביצוע סיורים רכובים לאורך הגבול, מקרית שמונה ועד הר דב בחרמון, מארבי בטן מזדמנים מעת לעת, ואימונים בין לבין. אבל אלימלך, שקד ואנוכי, כעת כבר מוותיקי הפלוגה, נשלחים לשמור על בור תחמושת פיקודי המצוי בלב העמק, עמק החולה; זהו מחסן תחמושת אשר תשמש את צה”ל במקרה ותיפתח לחימה באזור. שמירה על הבור הינה משימה קלה ונינוחה, לא סיורים בטרם שחר ולא מארבים קפואים, לא מסדרים ולא אימונים, ג’וב טוב בלשון הצבא.

 

שקד גר בקיבוץ גונן ואלימלך באיילת השחר, שניהם קילומטרים ספורים מהבור, ואני הבאתי עמי את רכבי, הסובארו הצהובה שלי, כך שכמעשה שגרה אנו נוסעים אל קיבוציהם הביתה ומביאים אלינו לבור אספקה מפנקת, מכל טוב המשק. שקט ושלווה, איש אינו חודר לממלכתנו. כך חולפים הימים, עד שיום אחד זוחלת אלינו לבור שמועה ומבשרת כי למטרת סיכום האימונים יתבצע למחרת תרגיל פלוגתי.

 

באותו ערב אנו מבחינים בארוע חריג, כמעט חסר תקדים, רכב מתקרב אלינו לבור התחמושת. בהגיעו לשער יורד ממנו סגן מפקד הפלוגה שלנו. פיתחו את השער, הוא דורש. כוונתו ברורה לנו; לקראת התרגיל הפלוגתי שיתבצע למחרת, וכמיטב המסורת הפלמ”חניקית, הם באו לסחוב (לסחוב, לא לגנוב) תחמושת. יותר תחמושת בתרגיל פירושה יותר אש, יותר אש יוצרת יותר רעש, ויותר רעש משמעו תרגיל מוצלח יותר .

 

שקד ואני מחליפים מבטים, מגיעים מיד להסכמה, להבנה אילמת. הוצבנו לשמור על התחמושת, אנו אומרים בקול אחד, ורק אם תביאו אתכם פקודה חתומה ממפקדת פיקוד צפון, נוכל לאפשר לכם להיכנס וליטול ממנה. נבוכים, חפויי ראש, הם חוזרים כלעומת שבאו.

 

ובדומה לחיל הנאמן בצבאו של סן מרטין, למחרת מוענק גם לנו פרס. אלא שהפרס שלנו אינו צנוע כי אם צונן: מעתה ועד סוף תקופת המילואים נשכב שלושתנו, שקד, אלימלך ואנוכי, לילה לילה, מארבי בטן קפואים על פסגה נשכחת בהר שיאון, אחת משלוחות החרמון.

 

ארגנטינה-ישראל, אחד-אפס.