2 לספטמבר 1999. אל נקמות אדוני. הערב אנו עומדים לחתום על חוזה לרכישת דירה 46 ברחוב אליהו חכים 4, המצויה ממש מתחת לדירתנו מזה כבר, דירה 50, אשר בה אנו מתגוררים מזה ארבע עשרה שנה. נרכוש אותה במחיר מציאה, כך האל קבע, מיורשי הזוג ווייסברג, בני זוג אשר מיררו את חיינו ככל יכולתם לאורך שנים.

 

אבל מוטב שנחזה באופרה מתחילתה.

 

1988. יואב ויאיר בני ארבע ושלוש, ומתרוצצים לאורכה ולרוחבה של דירתנו, בשישו ושימחו כדרכם של זאטוטים. דפיקות בדלת. עורך הדין ווייסברג ניצב בפתח וטוען שהריצות של הילדים מפריעות להם, ומבקשים שנרסן אותם. זו הראשונה מסדרה ארוכה של פניות. הסברינו, שזו דרכם של ילדים, להתרוצץ ולא להלך, ושלא ניתן להילחם נגד נטיות טבעיות כל כך, לא משכנעים את בני הזוג. גם לא מרגיעות אותם הבטחותינו שאין הם משחקים בכדור או מגלגלים חפצים, ושכל שהם עושים הוא לנוע, מדי פעם, מחדר לחדר. הם אף דורשים שנציב כסאות בפרוזדור על מנת למנוע מהם תנועה לאורכו.

 

מצו-פורטה.

 

שוטרים דופקים בדלת ביתנו. הם הוזעקו אלינו על ידי בני הזוג, אשר טענו בפני המשטרה שהם עדי שמיעה ל”דהרות סוסים” (במלים אלה, ממש) מעליהם. השוטר עומד בדלת, מבין מיד את גופו של עניין, ונוטש את הזירה בחיוך מבודח.

 

פורטה.

 

עורך הדין אוחז בלילות, לילה לילה, במוט של מטאטא ודופק על תקרתו-רצפתנו. להשלמת וגיוון המנגינה “אלמונים” מזמזמים מפעם לפעם באינטרקום שלנו עמוק בשעות הלילה, ונעלמים. אנו משתפים את בעייתנו בפני חברים ומכרים ואחד מהם, עורך דין במקצועו (יורם ראב”ד) משגר מכתב התרעה למשרדו של ווייסברג. ללא הועיל.

 

פורטיסימו.

 

מתחילה סדרה ארוכה של הטרדות טלפוניות המזעיקות ומעירות אותנו בשעות הלילה המאוחרות. אנו משוכנעים כמובן שזהו ווייסברג (וכי מי עוד יכול להיות ?) אך בהיעדר הוכחות איננו יכולים לעשות דבר. אנו פונים לבזק, ונענים שאינם יכולים לספק רשימת שיחות נכנסות. שוב חברים ומכרים נכנסים לתמונה. מסתבר שאביה של אחת מהם (אורנה דב, אמו של עמיר, חבר ללימודים של יואב) הינו קצין בטחון בבזק.

 

תוך ימים יש בידינו רשימה ובה, איך לא, מופיעה שורה ארוכה של שיחות במחצית הלילה מביתו של ווייסברג. מצויידים ברשימה אנו ניגשים לתחנת המשטרה ברחוב ז’בוטינסקי ברמת גן להגשת תלונה. מתחוור לנו מיד, מפי החוקר, שבהיות ווייסברג עורך דין, הוא מסתכן עקב ההטרדות באובדן רישיונו, לא פחות. הוא מציע אם כך לקרוא אותו לשיחה, ואנו מסכימים לדחות את הגשת התלונה. עורך הדין מזומן למשטרה מפסיק לאלתר ולעד את הטרדותיו.

 

מצו-פיאנו.

 

גברת ווייסברג שוכבת בביתה, חולה אנושה. מר ווייסברג מזמן מפולין מטפלת צעירה אשר תדבר את שפתם. הדבר אינו מועיל לגברת ווייסברג והיא נפטרת מן העולם.

 

פיאנו.

 

המטפלת המסורה מטפלת כעת במר ווייסברג, הפעם כבת זוגו בציבור. כעת תורו של מר ווייסברג לחלות ולמות, לא לפני שהוא ממנה את המטפלת המסורה, בנוסף לבנותיו, כיורשת רכושו.

 

פיאניסימו.

 

קיץ 1999. אנו בעיצומם של חיפושי דירה. הילדים כבר לא ילדים עוד, ועדיין לנים הם שניים ושתיים בכל חדר. אנו משוטטים בשכונות הסמוכות, משוטטים, רואים ומתלבטים. אולי נמכור ונרכוש, אולי נשכיר ונשכור. עוד מקשה ומרתיעה אותי הידיעה שמעבר דירה נוסף כעת יביא לכלל חשבון של עשרים וששה (26 !) את מעברי הדירה במהלך חיי . והנה לפתע נודע לנו: יורשי מר ווייסברג מוכרים את דירתם. המחיר סביר, אף יותר מסביר, וצמודה לדירה יחידת סטודיו קטנה שנוכל להשכיר. דפנה כבר רואה בעיני רוחה: נחבר את שתי הדירות, הילדים יתרוצצו בקומה התחתונה (ושכנינו מקומה 11 יעלו אלינו ויתלוננו) ואנו נשכון לבטח, מוגנים מפני הטרדות מלמטה, בסוויטה המלכותית למעלה. דני לוי, עורך הדין המסור שלנו, מלווה את הרכישה. הלילה נחתום.

 

אל נקמות אדוני. מחיאות כפיים סוערות, הקהל על רגליו. המסך יורד.