6 באוקטובר 1973, יום כיפור. אלה ימי חופשת הקיץ בין שנתי השניה לשלישית באוניברסיטה. אני מתגורר במהלכה בביתנו בדימונה ועובד בין שתים עשרה לשש עשרה שעות ביממה כמחסנאי במפעלי תשלובת ערד. לפני מספר ימים שוחחתי עם גידי; אנו מתכננים טיול לדרום סיני, אולי בג’יפ שכור, לקראת סוף החופשה.

 

האדם מתכנן ואלוהים צוחק, כך הפתגם.

 

צופרי אזעקה קורעים את שלוות היום. הרדיו מדווח, בקולה של גולדה מאיר, על תקיפה בו-זמנית, תקיפת פתע, של צבאות מצרים וסוריה. אני מוצא בבאר שבע אוטובוס המאסף את צנחני החטיבה, חטיבת צנחני מילואים 55, מהאזור. אני מצטרף להסעה ומתוודע וחולק את מושבי באוטובוס עם אמיל גרינצוויג , קיבוצניק ממשאבי שדה, אף הוא חייל בחטיבה. אנו מגיעים לנקודת הכינוס החטיבתית, במחנה סירקין הסמוך לפתח תקווה, וממתינים, קשובים למקלטי הטרנזיסטור הזעירים של אותם ימים. כך אנו שומעים, בדאגה וחרדה גוברת, על נפילתם של רוב המעוזים בתעלה, ועל צליחת כוחות רגלים ושריון מצריים רבים מזרחה את התעלה אל תוך שטח חצי האי סיני.

 

החטיבה מארגנת פלוגה מאולתרת, המורכבת מסטודנטים, מישראלים שחזרו מחו”ל, ומעוד צנחנים בחטיבה שמצאו עצמם מנותקים מהפלוגות ה”אורגניות” שלהם. הפלוגה האורגנית שלי, פלוגה ד’ בגדוד 28, משרתת בימים אלה בפעילות מבצעית ברצועת עזה. בהיותי סטודנט העובד בחופשה פטרו אותי מגיוס זה, ואף אני מצורף לפלוגה חדשה ומאולתרת זו. אנו ניקרא פלוגה ג’ “החדשה” ונצורף לגדוד 28 של החטיבה.

 

אנו מוצאים עצמנו במצב ייחודי, רגיש, מטריד, מאיים: כולנו בפלוגה זרים זה לזה. מפקדינו, מפקדי המחלקות ומפקדי הכיתות, ממונים בחפזון השעה באופן אקראי, על פי דרגתם ועל פי רישומים סתמיים בתיקים האישיים. גם תפקידי הלוחמים מחולקים באופן דומה ואני, מפקד כיתה צעיר בפלוגת המילואים האורגנית שלי, מוצא עצמי מצוות כחייל לוחם “פשוט”, עם הנשק הנחות ביותר שבנמצא: רובה FN. זהו רובה הידוע לשמצה במעצוריו, אף בנוכחות גרגר חול בודד, והמסוגל לירות אך ורק כדורים ב”בודדת”, אחד אחד.

 

כמפקד הכיתה שלנו ממונה ניסן יששכר. ניסן עבר לצדי בשירות הסדיר את מסלול הפלוגה, פלוגה א’ של גדוד 890, ושירת לאחר מכן כחייל תחת פיקודי במחלקת תול”ר בפלוגה המסייעת. הוא נחבא אל הכלים, נעים הליכות, חייל מסור, אבל חסר כריזמה לחלוטין וחסר כל נסיון פיקודי.

 

אנו ממתינים.

 

כעבור שלושה ימים הגדוד מוסע באוטובוסים לשדה התעופה ביר-גפגפה, רפידים בלשוננו, אשר בצפון סיני. אנו מדווחים שהאזור מותקף בלילות על ידי כיתות של חיילי קומנדו מצריים המוטסים בהליקופטרים. הפלוגות האורגניות של הגדוד, בעלות הכשירות הגבוהה, מוטסות גם הן, על פי קריאה, במטרה לסכל התקפות קומנדו אלה. עלינו, פלוגה נחותה עד בלתי כשירה בעליל לדעת כולם, מוטל התפקיד המשני של אבטחה הקפית של שדה התעופה.

 

השטח חולי, חול מדברי, ואני מקדיש חלק ניכר מזמני לניקוי ומירוק הרובה, בתקוה שייאות למלא את תפקידו בשעת פקודה. כך עוברים ימים ומגיע ה-15 באוקטובר. צה”ל נערך לצליחת התעלה. נחשפה נקודת תורפה במערך המצרי: בשפך הצפוני של האגם המר הגדול (אחד משני האגמים הנחצים על ידי התעלה) נקבע גבול גזרות האחריות בין הארמיה השניה לשלישית של צבא מצרים. מטבע הדברים במקום ששניים אחראיים אף אחד לא אחראי. נקודה זו אם כך נבחרה, בתבונה מודיעינית רבה, כנקודת הצליחה.

 

מונחתת על הגדוד, כחלק מאוגדת אריאל שרון, הפקודה להיערכות מהירה, שכן הצליחה תתבצע הלילה. הגדוד מוצא עצמו במצב סבוך: רוב הפלוגות האורגניות, הכשירות ללחימה, פזורות בשטח צפון סיני לצורך טיפול בכוחות הקומנדו כפי שסופר לעיל. בחוסר ברירה פלוגתנו הדלה נקראת לדגל. אנו מתכוננים בבהילות, מארגנים את החגורים והציוד.

 

אנו מקבלים תדריך חפוז. נקודת הכינוס וההיערכות ליציאה תהיה במחנה טסה. זהו מחנה המשמש במהלך המלחמה כמפקדת אוגדתו של אריק שרון, והוא מצוי באמצע הדרך בין שדה התעופה רפידים לבין צפון האגם המר הגדול. ננוע ממחנה טסה עם רדת החשיכה, בזחל”מים, לאורך הציר מערבה, עד האגם המר הגדול. המרחק ל”חצר הצליחה”, על גדות התעלה הינו כ-20 ק”מ. נצלח בסירות גומי, אותן נקבל לאחר תחילת התנועה, בהמשך הדרך. צליחת התעלה הינו מהלך הפתעה ועל כן לא צפויה התנגדות עזה של כוחות מצריים בצדה השני. לאחר הצליחה ננוע רגלית. יש בצד השני צמחיה יחסית עבותה, בניגוד למצב בצד המזרחי שהוא כולו חולי, וכן תעלות מים מתוקים. עלינו לשמור היטב על קשר עין בינינו. נקח אתנו מזון במנות קרב ליומיים הראשונים.

 

גורל המדינה תלוי כעת בנו.

 

תם התדריך ואנו עולים על הזחל”מים. למפקד הזחל”ם שלנו מתמנה סגן מבוגר יחסית, שיערו כולו שיבה, העונה לשם ישרא. מחשיך ואנו מתחילים בתנועה מערבה, בשיירה לילית: פנסי הזחל”מים מכובים למעט פנס אדום קטן אשר אורו קלוש בגב של כל זחל”ם המיועד למנוע התנגשות ברכב מאחוריו, ופנס קלוש מלפנים המיועד, בהיעלמו מהעין, להתריע על כך שאיבדנו את שארית השיירה שמאחורינו דבר המחייב את כולנו לעצור במקום ולהמתין.

 

הנהגים מורידים מדפים (לוח פלדה המכסה את החלון הקדמי ומגן על הנהג) והם כעת עוורים לחלוטין למתרחש לפניהם; מפקדי הזחל”מים יושבים מאחורי הנהגים, מחצית גופם חשוף, והם מכוונים כעת את הנהגים באמצעות סימני ידיים מוסכמים על כתפי הנהגים ועל ראשם. סמוך לצדנו, על דיונות החול, אנו עוברים על פניו של “גשר הגלילים” הענק, רתום למספר טנקים המחרחרים ומתאמצים קשות לגרור אותו. אנו נעים אט אט, במאמץ עדין לא לאבד קשר עין עם הפנס האדמדם שלפנינו מחד, ולא להתנגש ברכב הנושא אותו מאידך. בשעות הראשונות לתנועה אנו עדים לירי בלתי פוסק, במרחק רב יחסית מאתנו, מימיננו ומשמאלנו. הכדורים הנותבים נראים לנו כזיקוקי דינור, והירי אינו נראה כמכוון כלפינו.

 

ישרא מפקדנו נרדם לפתע בתנוחה משונה, המזכירה את ציור “הזעקה” של מונק: ראשו נטוי לאחור, פיו פעור כבעווית. לא ניתן להעיר אותו למרות נסיונותינו. אנו מושכים, גוררים אותו ממושבו שמאחורי הנהג, ומשכיבים אותו על רצפת הזחל”ם. אחד החיילים האחרים (רוזן) ואני מתחלפים בתורנות, יושבים במקומו, חשופים מאחורי הנהג, ומכוונים אותו.

 

אנו ממשיכים.

 

יש קושי לאתר את נקודת איסוף הסירות; לבסוף הן נמצאות וכל זחל”ם מעמיס ונושא עליו סירה במהופך, כמעין כובע טמבל. גבינו כפופים כעת, מפאת הסירה שמעל ראשינו. בקטע האחרון, לקראת הגעתנו לחצר הצליחה אופי הירי משתנה: הוא כעת מופנה אלינו. נראה כי המצרים גילו את קיומה של השיירה הארוכה. למזלנו זהו ירי מנשק קל, לכל היותר מקלעים, ופגיעת כדורים בודדים בזחל”ם אינו חודר את הדפנות ואינו מונע את המשך התנועה.

 

לקראת חצות אנו מגיעים לחצר הצליחה, סמוך לגדת התעלה. החצר מוקפת סוללות עפר להגנה, ומופגזת בהפגזה רצופה אך דלילה יחסית. כל זחל”ם הנכנס לחצר בתורו עוצר, אנשיו יורדים על ציודם, הסירה מורדת אף היא והזחל”ם פונה פנית פרסה; על הנהג יהיה לחזור את כל הדרך חזרה להבאת כוחות נוספים הממתינים בטסה, כ 20 ק”מ מזרחה מכאן. מפקד חצר הצליחה הינו יהודה בר (המכונה י”ב), סמח”ט החטיבה.

 

בהגיע תורנו י”ב פונה אלי, היושב חשוף מאחורי הנהג: אל תרדו, הוא אומר, תורידו רק את סירתכם; אתם תחזרו עם כל השיירה ותאבטחו אותה. איני יודע אם לשמוח או לדאוג, לחשוש. חציית גבול נתפסת, באופן טבעי, כפעולה מתריסה ומסוכנת. צדה השני של התעלה הוא הבלתי נודע, והלא ידוע מטבעו מרתיע ומפחיד; אבל גם הדרך חזרה אינה סוגה בשושנים. בכל אופן פקודה היא פקודה, ואנו סבים על עקבותינו ומתחילים את דרכנו הארוכה חזרה.

 

לקראת זריחה אנו מגיעים לנקודת הכינוס, לטסה, וכמו בכל בוקר בתשעת הימים שעוד יחלפו עד לתחילת הפסקת האש, אני ממלמל לעצמי בשמחה: “דני, הרווחת עוד יום”. אני מחפש את מפקד גדוד 28 (צביקי נור), מאתר אותו מרחוק וצועד לקראתו . אני מגיע אליו ומתאר לו בקצרה שאנו שבעה חיילים אשר התנתקנו מפלוגתנו המצויה כעת מעבר לתעלה (במה שנכנה מעתה והלאה, כבאותם ימים, “אפריקה”). צביקי מספח אותנו לסוף הכח של פלוגה א’ (נחשון ישראלי), לאחר שנצלח אתו נחזור ונחבור לפלוגתנו, הוא אומר.

 

אנו ממתינים יממה.

 

הציר נותק על ידי השריון המצרי ונעשים מאמצים במהלך כל היום, על ידי כוחות השריון שלנו, לפתוח אותו מחדש. הדבר קריטי מאחר והכוחות שחצו את התעלה בלילה הקודם ושוהים באפריקה כעת מנותקים. לקראת ערב הציר שוב נפתח, ואנו חוזרים ועושים את דרכנו. הצליחה כעת כבר לא מתבצעת על גבי הסירות כבליל אמש, אלא על הזחל”מים העולים על דוברות ענקיות שחיל ההנדסה הציב בעוד מועד. לאחר עלית הזחל”מים הדוברות האמפיביות שטות לאטן לגדה המערבית של התעלה ופורקות אותנו.

 

מיד בהגיענו לאפריקה נפתחת עלינו הפגזה כבדה. אנו קופצים מהזחל”מים ואני מוצא מקלט בבונקר מצרי חשוך. אני נכנס אליו דרוך, בזהירות, ומוצא להפתעתי על הקרקע, בתוך הבונקר, תת-מקלע עוזי ומחסניות טעונות. בית המחסנית של העוזי צרוב, שרוף, אבל נראה שמעבר לכך הנשק תקין. מוטרד מאד מאמינותו של הרובה העתיק שבידי אני מאמץ מיד בשמחה את העוזי שמצאתי.

 

אנו צועדים צפונה, בדרך עפר צרה המובילה לכיוון איסמעיליה ככח מאסף של הפלוגה של נחשון. אין חיילים מצריים בטווח ראיה. פה ושם אנו רואים כפריים מצריים על חמוריהם. כעבור מספר קילומטרים אנו מזהים מוצב מצרי, מעין גבעה מלאכותית בצורת האות חית, כאשר גג החית צמוד לתעלה ורגלי החית, המשמשות כרמפה משופעת לצורך עלית רכבי אספקה וכדומה מופנות מערבה. חיילים מנופפים בידיהם לעברנו מראש המוצב ואנו מזהים את חיילי פלוגתנו אשר נפרדנו מהם אתמול, לפני נצח.

 

אנו נפרדים מנחשון ואנשיו ועולים וחוברים אליהם. הצליחה עברה בשלום ובשקט, הם מעדכנים אותנו. לאחר זמן הם נשלחו לחסום גשר מעל אחת מתעלות המים המתוקים; בדרך לגשר הם ביקשו חיפוי מרגמות, ולתדהמתם כמה מפגזי המרגמה נחתו עליהם עצמם. אחד הפגזים, פגז זרחן, התפוצץ על ניסן יששכר והוא נכווה קשות ונפטר בדרך לפינוי לראש הגשר.

 

כעת מתחוור לי: העוזי, העוזי בעל בית המחסנית השרוף אשר מצאתי בבונקר המצרי לפני מספר שעות, היה ככל הנראה נשקו האישי של ניסן.

 

לימים, לאחר הפסקת האש, יבקשו ממני, כמי שהכיר את ניסן עוד משירותו הסדיר, לנסוע ולבקר את הוריו. הסכמתי, ובתנאי שאספר את האמת על מותו ככל שאישאל; נסיעתי בוטלה. למעיין בספר הנופלים של החטיבה ולמחפש שם את סיפור מותו של ניסן מצפה סיפור אחר.