1983.  ירח דבש ואנו יוצאים לדרך. דפנה תיכננה בקפידה סיור בן חודשיים מחוף אל חוף בארצות הברית. זוהי הפעם הראשונה בה שנינו נבקר בארץ הגדולה הזאת ואנו כמובן דרוכים ונרגשים. סיורנו מתפתל החל מהחוף המזרחי ומזדחל אט אט מערבה.

ברגע זה אנו עומדים בתור, תור ארוך בשדה התעופה של SALT LAKE CITY (SLC), בהמתנה לנציג AVIS שיתפנה אלינו. אנו, הנמצאים כבר מספר שבועות במדינה, מאמצים את מנהגי המקום המשונים וממתינים בסבלנות. פקיד AVIS צץ לו לפתע ובוחר לפנות, מבין כל ההמון הממתין, ישירות אלינו: אני רואה, הוא מכריז בפנינו בשמחה וחגיגיות, שאתם ממתינים בתור הרבה יותר מדי, הרבה יותר מדי זמן. הוא שולף ומושיט לנו שובר ומפנה אותנו לתור הפנוי, תור ה VIP. זכינו ביום שכירות חינמי ובשדרוג רכבנו.

זו אינה הפעם האחרונה שנקבל בטיולנו שירות שומט לסת. במסלולנו צפונה מ SLC, בדרכנו לפארק YELLOWSTONE, אנו חולפים דרך העיירה הציורית JACKSON HOLE ומזמינים חדר במוטל לעוד שלושה ימים, כמתוכנן לנו במדויק לאחר חזרתנו הצפויה מהשמורה. אנו מבקרים בפארק וחוזרים ממנו במועד. בתום יום ארוך, לאחר צפיה ברודיאו לילי, אנו פונים אל המוטל. “לא”, מודיע לנו בעל המקום. “את הלינה הזמנתם למחר, לא להיום, וצר לנו אבל אין לנו חדר פנוי”. אנו מראים לו בסבלנות את המחברת ובה תוכניתנו המפורטת, הוא מקשיב בתשומת לב, וקורא לשותפו להתייעצות. שניהם מבוגרים מאתנו בעשרות שנים. כעבור מספר דקות הוא חוזר אלינו, מבקש שנתלווה אליו, ומוביל אותנו אל חדר השינה הפרטי שלהם, אותו פינו לכבודנו, לא לפני שהוא מתנצל על התקלה ומחזיר לנו, עד הסנט האחרון, את דמי האירוח ששילמנו מראש לפני מספר ימים.

אבל לא רק SLC מפגינה את תרבות הכנסת האורחים שלה. שבועות לאחר מכן, בעת ארוחת צהריים במסעדת DENNY’S אי שם בקליפורניה, אנו מבחינים בקיסם קצר הבולט במקצת ממנת הבשר שקיבלנו. לא דבר גדול הוא לנו, אזרחי הלוואנט. אנו מראים זאת בתום לב למלצר. תגובתו מרתקת: הוא חוטף את הצלחת מתחת ידינו מהשולחן, אץ רץ מבוהל למטבח, וחוזר כעבור מספר דקות עם מנה חדשה. בתום הארוחה, בהגיע עת החשבון: “STICK IN STEAK” רשום על החשבון החינמי, באותיות גדולות וחגיגיות.

אך כעת אנו עדיין, כאמור, בכניסה לעיר הגדולה SLC, עיר הבירה של UTAH, מדינה בה רוב תושביה מאמינים בדת מיוחדת, דת המורמונים. אני קורא על הולדת הדת הזאת ונדהם. סיפורה מתחיל, כך אני מהזכרון ובקיצורים והעיוותים הנדרשים (ותסלח לי על כך הויקיפדיה), אי אז במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה. איש מפשוטי העם, אזרח מהשורה, ג’וזף סמית שמו, חולם חלום; ובחלומו הנחיות הגעה לעץ עתיק, עץ בעל יעוד, במדינת ניו יורק. הוא מאתר את העץ, חופר תחת שורשיו, ושולף מהבור ספר, כל דפיו זהב. אך הספר, אבוי, כתוב בכתב מוזר ולא מוכר. עוברות שנים ועוד שנים וג’וזף שוב חולם חלום. ובחלומו הפעם נגלה לו המפתח לפענוח תוכנו של הספר. הוא מזמן שמונה עדים סביבו, מכתיב להם אט אט, באנגלית מדוברת, את אשר הוא קורא בספר, והללו מעידים בשבועה, “אמת הדבר”, בפני נוטריון של המדינה.

והסיפור מופלא.

אי אז במאה הששית לפני הספירה, כך הספר, חי לו בארצנו, ארץ ישראל, איש פשוט בשם לחי. והאיש חלם חלום, ובחלומו מתבשר לו שעליו לכנס את משפחתו ואת כל מקנהו ולהגר, הרחק הרחק מכאן, פן תשיגהו הפורענות. ולחי אכן קם על כל רכושו, נודד לאורך חופי הים התיכון מערבה, ובהגיעו אל חופי האוקיינוס מפליג בספינה אל ארץ לא נודעת.

הוא מגיע לאמריקה.

ומצאצאיו הענפים נולדת ממלכה, על עמה, על שבטיה ושופטיה, על נביאיה ומלכיה. ממלכה זו משגשגת כאלף שנה, עד שנת חמש מאות לספירה בקירוב. וקורותיה נכתבים, בשפת הממלכה, דף אחר דף בספר הזהב הפלאי.

אבל הממלכה מוקפת שבטים פראיים, והללו אט אט נוגסים בה ומאיימים על קיומה.

ובהתקרב הקץ הנורא קורא הנביא האחרון אל בנו, הלא הוא מורמון, מוסר לו את הספר הקדוש ומורה לו להטמין אותו, בבוא היום המר, במקום מסתור. וכך אכן עושה מורמון, והספר נותר בחשכתו, עד אשר כאלף ושלוש מאות שנה מאוחר יותר, הוא מתגלה אל ג’וזף בחלומו.

אנו מבקרים בבית המקדש המורמוני אשר במרכז העיר, מסיירים ומקשיבים להרצאות. אני כדרכי, סקרן וחקרן, שואל ושואל (ושואל). במיוחד מרתקת אותי החידה, (אשר איני שואלה בקול) כיצד בעיצומה של המודרנה, כאשר קיימת כבר בארה”ב עיתונות חופשית, מערכת משפט מפותחת, קידמה טכנולוגית ואמצעי תקשורת מידיים כגון הטלגרף, יכול להכות שורש סיפור, הנשמע לכל אוזן סבירה כאגדת ילדים (או כצ’יזבט לספרו סביב המדורה). שאלותי חפות לעומת זאת מכל עניין דתי או מטא-פיזי.

לא כך מבינים זאת ככל הנראה מארחינו.

אנו חוזרים לארץ, שבעי סיפורים וחוויות. וערב אחד, מספר חודשים לאחר מכן, דפיקות על דלת ביתנו ברחוב חובבי ציון. על הסף זוג מבוגר, אנגלו-סקסי. שמענו שאתם מתעניינים מאד בדתנו, כך הם בעיניים בוהקות, שופעות אמונה תמה.

2010 בקירוב. אני מדריך קבוצה קטנה של חברים בטיול ג’יפים. מסלולנו מתפתל, החל מתל צפית (המזוהה עם גת, העיר הפלישתית העתיקה, ביתו של אכיש המלך הפלישתי, חברו הטוב של דוד מלכנו) ודרומה עד בית גוברין. במחצית הדרך אנו מגיעים אל מבנה עתיק. אני מזהה אותו במפה תחת השם “בית לויה”. פעלתנות רבה, עונת חפירות בעיצומה ניכרת במקום. אנו קרבים וניגשים אל משלחת החופרים, כולם דוברי אנגלית.

מסתבר שאלה הם מורמונים אשר הגיעו מארצות הברית לעונת חפירה במקום.

הם משוכנעים, אולי בעקבות הדמיון הפונולוגי המרומז בין “לחי” ל”לויה”, שזהו, לא פחות, כפר מוצאו של לחי, אביהם הקדמון.

איש באמונתו יחיה.