סתיו 1980. איני מסוגל להבחין, כך ממש, בין דרור לחסידה. מוטי מושקין, חברי לעבודה בחברת אלישרא באותם ימים, מזמין אותי להצטרף לסיור להכרת ציפורים בשמורה אשר במעגן מיכאל. מדריכנו מטעם החברה להגנת הטבע הינו שלום זו-ארץ ז”ל. עופות וציפורים ממינים רבים, החולפים בארצנו בדרכם השנתית דרומה או המכוונים עצמם לחריפה בארצנו, מתרוצצים ומעופפים בשמורה.

 

מדריך מהשורה היה בוודאי מצביע ועובר מציפור לחברתה, עובר ומונה: זו אנפה אפורה, זו חסידה שחורה, זה כפן וזה תמירון. רשימה כגון זו וודאי היתה נשכחת מלב שעות, אולי אף דקות מתום הסיור. אך זו אינה דרכו של שלום.

   

שלום אינו מונה את שמותיהן של הציפורים החולפות על פנינו ומתעלם מרובן. במקום זאת הוא בורר לו בקפידה שלוש-ארבע ציפורים, כל אחת וסיפורה המרתק.

 

אנו מהלכים על שביל צר בין שתי בריכות דגים. גדר שיחים בצדו האחד של השביל ודוחל, ציפור קטנה ונאה בעלת חזה בגוון חום-חלודה, עומדת על ענף. אנו קרבים אליה בשקט ובלאט. קבוצתנו הדחוסה בוודאי כמוה כמפלצת עבור הציפור הקטנטנה, לא פחות; בכל פעם שמרחקנו ממנה קטן משניים-שלושה צעדים היא מדלגת לענף קצת מרוחק יותר. ברור שאנו מטילים עליה אימה, אבל ברור גם שדבר מה בלתי נראה קושר אותה בעבותות ומאלץ אותה להישאר בסביבה. מסתבר, כך שלום, שהדוחל הינה ציפור טריטוריאלית; אנו כעת בטריטוריה שלה, ולמרות האימה שאנו מטילים עליה, היא תישאר בסביבה, כשהיא מתרחקת אט אט ממרכז חלקת הגדר שלה. שלום לוחש לנו ומנבא: הדוחל מתקרבת כעת לקצה הטריטוריה שלה ואם נמשיך להתקדם היא תאזור עוז, תדלג ותחלוף לצדנו למרות מראנו המאיים, ותחזור למרכז חלקתה. והפלא ופלא! זה בדיוק מה שקורה!

 

וכך, יצאנו כעבור שעתיים מצויידים בשלושה-ארבעה סיפורים, ועם אהבה לכל החיים.

והיאך כל זה קשור?