1976. סיימתי את בחינתי האחרונה באוניברסיטת בן גוריון לקראת התואר הראשון, זנב ושריד לחובות האקדמיים המאוחרים אשר נותרו לי בעקבות המלחמה. אני עסוק בימים אלה בהתלהבות רבה בקידום המצאתי, ה”מערכת הטלפונית ללא מרכזיה”, אותה כבר הזכרתי לעיל ואשר עליה עוד אספר בהמשך. אני מקבל מכתב בדואר ממוסד עלום הקרוי, ככל שאני זוכר, בשם “הלשכה לקשרי חוץ”. הם מזמנים אותי, ללא פירוט נוסף, לפגישה בקריה בתל אביב.

 

המכתב נראה צופן סוד, הכתוב בו נשמע שושו ומריח חשאיות, בפני עומד כנראה אכן עניין מסתורי. אני מחליט להתייצב לפגישה וביום המיועד אני נוסע לתל אביב ומגיע לכתובת הנקובה. זהו משרד צנוע, בבניין ישן, החדר נראה יותר כחדר חקירות אפל מאשר כחדר ראיונות, והאיש המקבל את פני נראה כפקיד בנק אפרורי. רב המרחק בין המעמד לבין הפאר, ההילה והכריזמה האופפים את סרטי ג’יימס בונד אליהם הורגלנו בשנים האחרונות.

 

אבל אני אכן בראיון.

 

השיחה מתנהלת סחור סחור, אני נשאל על שירותי הצבאי, על לימודי באוניברסיטה, על תוכניותי לעתיד. אני עונה ברצון ובהרחבה, הכל לפי העניין. הראיון מסתיים, ללא תכלית או תוצאה ברורה, ואני חוזר לעירי דאז, לבאר שבע.

 

כעבור מספר ימים אני מקבל מכתב נוסף, שוב זימון, שוב לאותה “לשכה”. אני שוב מתייצב. הפעם השאלות חודרניות יותר, אני נשאל על קשרי האינטימיים (האם אני הומוסקסואל?), על חרדות או פחדים. לבסוף אני נשאל, ספק ברמיזה, אם עשויה לעניין אותי עבודה המתבצעת בחלקה בחוץ לארץ.

 

כעת נהיר לי, בוחנים את התאמתי ל”מוסד”.

 

לעולם, אני עונה לו, לפקיד האפרורי אשר מולי, לעולם לא אוכל לבטוח באופן מלא באנשים היושבים באיזשהו משרד ממוזג בתל אביב והאחראיים לחילוץ שלי או למשלוח סיוע בעת צרה, בזמן שהותי בחו”ל. אין הדבר דומה, אני מסביר, לשירותי בצנחנים. שם כולנו יחד, באותו זמן, באותו מקום, באותה קלחת, ואין לנו אלא לסמוך האחד על השני.

 

תם שרותי.