נובמבר 1969. לאחר ארבעה עשר חודשים צפופים, בתום קורס מפקדי כיתות, אנו מסיימים את “מסלול הפלוגה”, וכל אחד מוצב לייעודו בהמשך: מי לקורס קצינים, מי לפיקוד על כיתות טירונים בגדוד, ומי לפלוגה המסייעת הגדודית. בשיחת הסיכום האישית אני נמסר כי אשלח לפלוגה המסייעת, יחד עם מוטי ורדי, במטרה להצטרף שם לסגל הפיקוד. זהו תפקיד מאתגר שכן בניגוד למ”כים המפקדים על טירונים וזוכים ללא קושי בציות עיוור וממושמע, אנו נצטרך לפקד על חלק מחברינו למסלול הפלוגה, אשר אף הם מצטרפים לפלוגה המסייעת, אבל בתור לוחמים מהשורה. לפקד על חברים מחייב כריזמה, מנהיגות ודוגמה אישית ואינו יכול להתבסס על וותק, ריחוק ומשמעת.

 

הפלוגה המסייעת באותם ימים מורכבת ממחלקת מקלעים כבדים (מק”כים), מחלקת מרגמות (בפיקודו אז של שאול מופז), והדובדבן שבקצפת, מחלקת תותחים-ללא-רתע (תול”רים) הרכובה על ג’יפים והמהווה על כן מושא הקנאה של הגדוד כולו. אנו, כחיילים זה מקרוב באו, מוצבים במחלקת המק”כים, כלי כבד, מפלצתי. מק”כ מורכב משלושה חלקים, כל חלק במשקל של כ-25 ק”ג, ואלה נישאים רגלית ממקום למקום על גבי מנשאים. הם נישאים לא על ידי עבדים, לא על ידי משרתים, אלא על גבינו אנו. בכל חולית מק”כ שלושה אנשי צוות, מספרי “אחד”, “שניים” ו”שלוש”, ואני מוצב כמספר “אחד”. המשמעות היא שאני סוחב על גבי מנשא עם החצובה של המק”כ, ובהגיע הרגע אני הוא שיורה בו.

 

אני חיל בינוני, כך אני חש; כך גם טורח למסור לי יורם טמבור, מפקד המחלקה שלי במסלול פלוגה, בשיחת הסיכום האישית. אני חייל בינוני, ותמיד הייתי. ידי חלשות, כפי שסופר לעיל, ואני לוקה בקואורדינציה, נוטה להתבלבל ברגעי מאמץ, כאשר נשימתי כבדה, ולפעול בחוסר ערנות ונמרצות בתנאים של מחסור בשינה. ולמרות זאת אני מגלה להפתעתי, עם הגעתי לפלוגה המסייעת, שכאשר נשימתי רגועה וסדורה, ושעות שינה סבירות מאחורי, אני מסוגל לפעול ביעילות. מוחי אז חד כסכין, והמוח, המוח הלא הוא העיקר.

 

אנו לומדים את תפעול המק”כ. זהו כלי המסוגל לירות צרורות. כך נהוג אמנם להפעילו בהיותו מורכב על רכב, טנק או זחל”מ וכך כמובן גם בסרטי מלחמה. אבל בתפעול שלנו, כאשר הוא מוצב על חצובה המונחת על הקרקע, ייעודו הינו לירות ב”בודדת”, כדור אחר כדור, לכוון, לירות ולפגוע. לאחר הצבתו הגסה מול המטרה, כוונון הירי מתבצע על ידי סיבוב עדין של שני גלגלי שנתות המותקנים על החצובה, האחד להסטה ימינה ושמאלה והשני מעלה (רחוק יותר) ומטה (קרוב יותר). וכך יורים כדור ראשון, צופים אם הגיע לפני או אחרי המטרה, מימינה או משמאלה, מתקנים בשנתות, ויורים שוב. אני לומד ממדריכי במהרה להגיע למטרה, למשל חבית דלק ריקה, במרחק אופייני של 1000 מטר, לאחר כדור שני או שלישי. אבל חשוב יותר, אני למד, באופן עצמאי וכנראה בלעדי, שלאחר כל יריה החצובה, אשר מקפצת קלות בעקבות הרתע, אינה חוזרת בדיוק לאותו מצב כפי שהיתה בו בטרם יריתי; וכך הכדור הבא, ללא תיקון שנתות, לעולם לא יפגע שוב בדיוק באותה נקודה. בכדי להישאר על המטרה אם כך, אני לומד לצפות בפגיעה בקפידה ולומד לזהות את מגמת השינוי של החצובה ולתקן בשנתות, בעדינות, לפני שהכדור הבא יפספס את המטרה. פשוט אבל מכריע.

 

מגיע יומו של “בוחן פלוגה”. זהו ארוע שבו אנו מתחרים מול מחלקות מקבילות (מק”כ מול מק”כ, תול”ר מול תול”ר וכו’) של יחידות צנחנים או גולני אחרות. אנו צולפים, אני מפעיל את “טכניקת התיקון המקדים” שהמצאתי ואני פוגע בחבית (ככל הזכור לי) בחמישים ושלושה קליעים מתוך מאה. מחלקת המק”כים שלנו זוכה במקום הראשון. כעבור כשנה, בהיותי בבה”ד 3 במסגרת קורס מפקדי תול”רים, אני עובר במקרה ליד קבוצת חיילים הלומדת את תפעול המק”כ; ואני שומע את המדריך מספר לחניכיו על הישג בלתי רגיל שהושג בבוחן פלוגה בשנה שעברה כאשר מישהו מהמסייעת של 890 פגע במטרה בחמישים ושלושה כדורים מתוך מאה…

 

קשה באימונים קל בקרב, כך טוען הפתגם הצה”לי. השנים חולפות. בדצמבר 1973, כחודשיים לאחר צליחת תעלת סואץ, צליחה אשר הכריעה את גורלה של מלחמת יום כיפור (עוד על כך בהמשך), אני מצוי, יחד עם קבוצת צנחנים קטנה, על גבי דיונה חולית המשקיפה על פאותיה הדרומיות של איסמעיליה, עיר מצרית גדולה מערבית לתעלה. מצפון לנו, במרחק כמה מאות מטרים, על גבי דיונה חולית לא פחות מזו שלנו, מצויה כיתת חיילים מצרית. מדי פעם בפעם הם מציקים לנו, יורים לעברנו צרורות מנשק קל (נק”ל). בטווח כזה כדורי נק”ל נוחתים בחול לידנו בשארית כוחותיהם; אנו לא נפגעים, אבל המטרד מטריד.

 

אני אמון ב”מוצב” על מקלע מסוג מאג המורכב על חצובה. זהו מקלע קל, בעל טווח יעיל מעל שמונה מאות מטר ויכול להוות תשובה הולמת למטרד אשר מולנו. אבל לא קל לזהות במדויק את מקורות הירי ממרחק זה בלא משקפת. ומשקפת, אבוי, אין בידינו. באחד הימים מגיע אלינו ג’יפ סיור ועליו קצין צעיר. הקצין מתעניין, שואל אותי אם אנו זקוקים למשהו מהגדוד ואני מסביר את מצבנו ומבקש ממנו למסור בגדוד שישלחו אלינו משקפת. במחווה יוצאת דופן, הסגן הצעיר מסיר את המשקפת התלויה סביב צווארו ומוסר אותה לי: קח, הוא אומר, אתם זקוקים לה יותר ממני. אני המום; לא כך נוהגים בצה”ל. מסתבר שזהו דודו עמית, אשר שמו הולך לפניו מאז קרב הגבורה של צנחני הגדוד בעיר סואץ ב-24 באוקטובר, יום לפני כניסת הפסקת האש לתוקף .

 

כל הדיונות בסביבתנו חוליות, חשופות לגמרי, חפות מכל צמחיה. והנה בבוקרו של יום אחד אני מגלה שעל הדיונה ה”מצרית” שמצפוננו “צמח” לו בין לילה שיח, שיח עבות. אני מסיק מיד: נווט של טיל סאגר חפר שם את עמדתו, וברוב “חוכמתו” הסווה אותה כך שהיא בולטת כעת לעין כל.

 

מגיע אלינו כח של חיל ההנדסה, חיילים רכובים על קומנדקאר. הם נשלחו למתוח גדר בינינו לבין ה”מוצב” המצרי שמולנו. במהלך העבודה הם יגיעו לטווח קרוב, אמצע הדרך, בינינו לבין החיילים המצרים וכולנו נכנסים לכוננות גבוהה. אני מאחורי המאג, המשקפת בידי. אני מכוון כיוון כוונות גס, “יבש” (ללא ירי) לעמדת נווט הסאגר המשוערת. מכוון וממתין. כח ההנדסה מתחיל את עבודתו. לאחר זמן קצר אנו אכן מבחינים: טיל סאגר נורה לכיוון הקומנדקאר של חיילי ההנדסה. אני יורה מיד צרור קצר, מזהה את נקודת הפגיעה, מבצע תיקון שנתות ויורה שוב, בול על השיח החדש. אני יורה ומיד מתקן, יורה ומתקן. והנווט נבהל, מסיט את מבטו מהמטרה וטיל הסאגר מתפוצץ אי שם ללא נזק. חייהם של חיילי ההנדסה ניצלים.

 

אני צלף אני.