9/7/1989. טאבה. דפנה ואני חוגגים את יום הולדתי במלון הילטון בטאבה. טאבה הינה חלקת השטח האחרונה בסיני, אשר נותרה במחלוקת, ואשר הוחזרה למצרים מוקדם יותר בשנה זו, במסגרת הסכם בוררות עמה. המלון ממוקם על החוף, ולידו שונית אלמוגים עשירה, יפיפיה. אני מבצע זה שנים תצפיות “שנורקל” בים סוף ; עושר וצבעוניות החיים בו מרתקים אותי. במהלך השנים למדתי ששחיה אטית מעל או לצד הריף עשויה לחשוף בפני בעלי חיים חדשים, ולהוביל לתצפיות מעניינות, ולחוויות מיוחדות.

אני נכנס למים ומתחיל לצפות. כעבור מספר דקות אני מבחין, מעבר לשונית, בשני דיונונים שקופים, אחד גדול ממשנהו, השוחים להם בנחת קרוב לפני המים. אני עוקב אחריהם, מנסה להתקרב, הם מגבירים מהירות וכך גם אני. הגדול ביניהם, מהיר ממני, סוטה הצדה ונעלם מעיני. הדיונון השני, “הקטן”, בראותו שאני הולך וקרב, צולל כשני מטר לעומק ונוחת על הקרקעית החולית. אני צולל לעומתו והוא משנה את צבעו במהירות משקוף ללבן, מלבן למנומר, והלאה לאדום-לבן ולבסוף לאדום לוהט ובורדו. מעולם לא ראיתי מחזה דומה. אני מטפס אט אט לפני המים והדיונון מחליף צבעיו בסדר הפוך, בחזרה לשקוף, ממריא מהקרקעית, מנסה להתרחק, ואני שוב בעקבותיו. אני מצוייד בסנפירים ומהיר ממנו. בהתקרבי הוא שוב צולל, נוחת, מחליף צבעים, וחוזר חלילה.

כך נמשך השעשוע (מצדי; רגעי אימה בוודאי עבורו) דקות ארוכות. כל אותו זמן אין הדיונון “הגדול” נראה לעין. בשלב מסוים הדיונון הנרדף שלי מזהה כוך מתחת לסלע על הקרקעית. הוא צולל אל תוך הכוך במהירות; הוא בוודאי מקווה למקלט בטוח אשר יאפשר לו סוף סוף לפוש מעט, ולהיפטר ממני. לרוע המזל הכוך מאוכלס, שני קיפודי ים שחורים, ארסיים וארוכי קוצים שוכנים בו. אני מזהה מערבולת, מאבק סוער. כעבור שניות נמלט הדיונון מהכוך, נוחת על החול במרחק מה ממנו, ומתחיל ללקק את פצעיו, ממש כך, באמצעות זרועותיו. ברגע זה, מתוך האובך, משום מקום, מגיח בן-זוגו הגדול, שעד כה נעלם מעיני, ונוחת סמוך אליו. הוא מושיט אחת מזרועותיו ומלטף אותו בעדינות. המחזה מרגש ומופלא. איני רוצה להפריע עוד, אני מתרחק לאט, מבויש קמעה. אנושי, אנושי מדי .