1 במרץ 1963. אנו קרבים אל חיפה. צללית הר הכרמל הולכת ונגלית לעינינו באופק, והדמעות זולגות, נטפים נטפים, ממליחות את הים. האוניה נוטה בדאגה על צדה, נוסעיה מצטופפים כולם לצד המעקה הפונה אל החוף. ביניהם גם אנחנו. לאחר קבלת פנים חמה, “ישראלית”, אנו מובלים אל המגורים אשר הסוכנות היהודית הקצתה לנו. כל בית מפואר הנצפה בדרכנו באוטובוס, כל ווילה, מעוררים בי את התקוה: אולי זהו ביתנו המיועד. אבל לא. אנו מגיעים ל”מעברת אקדמאים” בקרית חיים ומשוכנים בצריף קטן (ברחוב אלכסנדר זייד), בעל חדר יחיד, ובו מיטות, מזרוני קש ופרימוס נפט קטן לבישול.

 

החלטה נופלת בביתנו מיד: מהיום, בינינו, עברית ורק עברית. כוונתם של הורי להתפרנס בארץ כמורים וברור ששליטה בשפה הינה תנאי הכרחי. לשניהם, אשר זה עתה מלאו להם ארבעים, אין כל נסיון ורקע בהוראה, אבל נודע להם מפי חיל החלוץ המשפחתי, הדודים פרונקו ולאסארו (אפרים ואליעזר בהתאמה) אשר עלו שנים לפנינו, שהארץ צמאה למורים, והם ללא ספק יקבלו עבודה מיד.

 

נחתנו באמצע שנת הלימודים, ואורי ואני נרשמים לבית הספר בקריה. אני בן שתים עשרה וחצי, ולנוכח תאריך לידתי מנהלת בית הספר משבצת אותי לכיתה ז’, במטרה להשתלב בכיתה ח’ בשנת הלימודים הבאה. המשמעות הינה ש”אפסיד” את השנה שקפצתי, בעמל רב, בארגנטינה. אני מתנגד בתוקף, אך הסברי ותחנוני אינם עוזרים. אני שובר במחאה את זרועי במהלך משחק (כדורגל!) ועם יד מגובסת מחליט להשאר בבית.

 

בעודו ממתין להצעות עבודה ולנוכח נדנודי האינסופיים אבא מלווה אותי לעיר הגדולה חיפה. שם אנו רוכשים אוזניה, דיודה, חוטים דקיקים, קבל, וגליל ברזל קטן המכונה “פאריט”. אלה הפריטים הנחוצים להרכבת מקלט רדיו-גביש, אליו אני משתוקק מאז כשלוני לשכנע את אדולפו למכור לי את שלו.

 

בטלה אינה אופציה, ולמרות נסיונותי הכושלים בהרכבת מכשיר הרדיו, אני מכין שלט גדול בעברית ובו אני משרבט באותיות דפוס “חשמלאי”. אני תולה את השלט בפתח צריפנו. לא חולפים ימים רבים ואישה מתדפקת על דלתנו ומגהץ מקולקל בידיה. אני פותח, האישה מבקשת את החשמלאי, אני הוא החשמלאי, אני אומר, והאישה סובבת על עקביה ובורחת. קטני אמונה וספקנים כולם בארץ הזאת!

 

הדוד פרונקו מתגורר בצפת ודרך קשריו שם אבא מקבל הצעת עבודה בבית הספר המקצועי “עמל” בעיר. הוא יהיה שם מורה למתמטיקה ופיזיקה, ולמרות שאין בידיו תואר ראשון בשום מקצוע, מובטחים לו בעל פה תנאים מצוינים, הרים וגבעות. אנו אורזים את מיטלטלינו הדלים ועוברים מהצריף בקריה לצפת, לדירת שיכון עולים שמקצה לנו הסוכנות.

 

מועד הבר מצווה שלי מתקרב ואני לומד את ההפטרה בניגון המסורתי, ואף משעשע עד דמעות את חברי החדשים בשוחחי אתם שיחות חולין בהיגוי המתנגן המיוחד, היגוי “מההפטרה”.

 

חופשת הקיץ מתקרבת לסיומה ואבא פוקד את מנהל בית הספר מדי יום כדי לקבל חוזה עבודה כתוב המאשרר את כל התנאים אשר הובטחו לו בעל פה. דוחים אותו בלך ושוב. אם תתחיל שנת הלימודים והחוזה עדיין לא ייחתם אבא יהיה “לכוד” במשרה זו, גם אם תנאיה שונים מכפי שהובטחו לו. חופשת הקיץ מתקדמת וחוזה עבודה כתוב וחתום – אין. אכן, הארץ מרויחה ביושר את ספקנותם של יושביה.

 

אבל לא אלמן ישראל.

 

לדוד פרונקו חבר בצפת, ולחבר זה אח בדימונה, המנהל את אחד ממוסדות החינוך בעיר הצעירה. דרך אח זה, פרננדו לובן שמו, קיבוצניק מנגבה לשעבר ולימים חבר קרוב של אבא, אבא מקבל הצעה, בתנאים דומים לאלה אשר הוצעו לו בצפת, אך הפעם ההצעה מגובה בחוזה כתוב. הוא ישמש מורה הן בבית ספר “עמל” והן בתיכון העירוני, ויאופשר לו לרכז את מערכת השעות בחלק מהשבוע כך שיוכל בשאר הימים ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים ולהשלים את התואר הראשון.

 

בזכות משרתו של אבא מובטח לי גם שיכירו בקפיצת הכיתה שלי, ואוכל להתקבל לכיתה ט’ כפי שרציתי והתעקשתי. בהשראת לימודי בבית הספר התעשייתי בארגנטינה וללא בירורים נוספים אני נרשם לבית ספר “עמל”, למגמת טקסטיל, אחת משתי המגמות המוצעות. מבטיחים לנו שנקבל, כאשר נסיים את לימודינו, גם תעודת בגרות וגם תעודת “טכנאי טקסטיל”. אמא נאלצת לעבור ניתוח עיניים דחוף לאיחוי הרשתית ומתארחת בעת החלמתה בביתם של הדוד לאסארו והדודה אלנה ברמת חן. בתיה תינוקת בת קצת יותר משנה ובהיעדר אמא היא מטופלת בתורנויות על ידי שני אחיה. ואנו עוברים, כמעט בן לילה, מצפת הגלילית, הירוקה, העתיקה, אל דימונה המדברית, הלוהטת, העיר שזה מקרוב קמה.