יולי 2002. קשוב ודרוך במשרדי הביתי מול מסך המחשב. זה לא כבר נאלצנו לנעול את שערי חברת ההזנק שייסדנו, יוסי (זילברפרב), שמאי (אלטמן) ואנוכי לפני כשנתיים, בחודש יוני של שנת 2000. החברה, קומפרייז, עסקה בפיתוח רכיבים משולבים (שבבים או “ג’וקים” בשפה עממית) למימוש תקן חדש לתחום הרשתות האלחוטיות המקומיות (אשר לימים נודע כתחום ה WiFi). הטכנולוגיה שעליה התבסס התקן היתה חדשנית דיה בכדי להצדיק הקמתן של חברות הזנק זריזות אשר יוכלו להביא מוצרים לשוק הרבה לפני חברות הענק, האטיות ומסורבלות מטבע בריאתן, ועל הדרך אולי להירכש על ידן.

 

השקיעה בנו קרן הון סיכון ישראלית מובילה (ג’נסיס) סכום של חמישה מיליון דולר. שימשתי בחברה כסמנכ”ל פיתוח (VP R&D) וכטכנולוג ראשי (CTO, Chief Technology Officer ), וגייסנו צוות פיתוח נהדר בן כעשרים מהנדסים, בחלקם אנשי מפתח אשר עבדו עמי בתקופתי באלישרא. היינו בעיצומו של תהליך הפיתוח, בידינו כבר אבטיפוס מעבדתי בהדגמה והסכם שיתוף פעולה לייצור אחד משני הרכיבים שלנו עם אחת מהחברות הגדולות בעולם בתחום (STMicro ).

 

אבל צריך גם מזל בחיים, ונקלענו לסערה עולמית מושלמת: פסימיות וחשש בעולם לאחר מיטוט מגדלי התאומים, פסימיות וחשש בארץ לאור כשלון שיחות קאמפ דייויד והאינתיפאדה השניה המתמשכת, ומעל כל זאת בועת טכנולוגיית האינטרנט, אשר יצרה יש מאין אלפי חברות ללא מודל עסקי מבוסס.

 

וסופה של כל בועה הינו, כידוע, כסופו של כל בלון.

 

סגרנו את חברתנו. לא נעים, אך גם לא נורא. נכנסתי אליה, נענה להצעתו של יוסי, בעיניים פקוחות ותוך ידיעה שבידי משפחתנו, מאז עזיבתי את חברת אלישרא, עתודה כספית מספקת לצלוח תקופה ארוכה של “יובש” אם יהיה בכך צורך. ואנו לא לבד במשבר, מאות חברות הזנק ישראליות נסגרו באותה תקופה; מייסדיהם ועובדיהם, ואני ביניהם, פוקדים אחת לשבוע את לשכות התעסוקה על מנת לקבל אישור לקצבת אבטלה. אנו לא לבד, וצרת רבים הינה, כידוע, חצי נחמה.

 

אני יושב אם כך עתה מול מסך המחשב וסוקר את תחום התקשורת. אני מנסה לזהות באופק או מעבר לו טכנולוגיות מתהוות, פורצות דרך. במהלך ארבע שנות עבודתי במוטורולה, אחרי עזיבתי את אלישרא ולפני ייסדנו את קומפרייז, נפקחו עיני ללא הכר. חברת אלישרא, עם כל הוקרתי אותה, היתה חברה בטחונית מובהקת, ללא יכולות עסקיות בשווקים מסחריים. לא כך מוטורולה, אימפריה בזמנו בתחומה. למדתי שם שכל מוצר תקשורת חדשני ראשית נביטתו כעשור, לא פחות, בטרם הגעתו לשוק. ראשית זו כוללת פריצת דרך טכנולוגית המגיחה מתוך מעבדות המחקר של התעשיה או של האקדמיה, וכוללת גם הבשלת הטכנולוגיה הזאת והתאמתה המעשית למוצרים (הבאת ה”טכנולוגיה למדף” בלשון מוטורולית). היא כרוכה גם בישיבות אינסופיות בוועדות תקינה בהן נפגשים נציגים מכל החברות בתחום ומגבשות יחד, תוך וויכוחים ומאבקים עזים, את מסמכי התקן המגדירים “ברחל בתך הקטנה” את כל פרטי התקשורת . ואותה ראשית כרוכה גם במחקרי שוק ועבודת מטה להגדרת המוצרים עצמם עד לפרטי פרטיהם.

 

תוך שיטוטי ברשת אני נתקל גם ברעיונות ומיזמים מוזרים והזויים, כדוגמת מערכת תקשורת עירונית המבוססות על בלונים צפים באויר הפזורים לאורכה ולרוחבה של העיר. ממיזמים כאלה, כמ”עסקי אוויר” תרתי משמע, אני בורח. לאחר מספר שבועות של סריקות וחיפושים בולטת ברשימותי טכנולוגיה חדשנית בשם “מיימו” (MIMO, קיצור של Multi Input Multi Output ) אשר צופים לה הטמעה נרחבת, הן במסגרת התקשורת הסלולרית והן במסגרת הרשתות האלחוטיות המקומיות. אני נזכר ששמעתי על טכנולוגיה זו לראשונה לפני מספר חודשים מפרופסור אירווינג קלט, איש סגל וותיק בטכניון אשר שימש אצלנו, בחברת קומפרייז, כיועץ מדעי למועצת המנהלים. אני משער-מנחש שבהיות הטכנולוגיה הזאת חדשנית כל כך, הרי היא טומנת במימושה בעיות מאתגרות ועל כן אולי גם הזדמנויות עסקיות.

 

אני דג מהרשת מספר מאמרים בנושא ולומד אותם בשקיקה. אני גם לומד שפת מחשב מתמטית נפוצה (MATLAB) ובונה באמצעותה דימוי למערכת מיימו בסיסית על מנת ללמוד, תוך התנסות, את אופן פעולתה, את ביצועיה ובעיותיה. לא חולף זמן רב ואני נתקל בבעיה מעניינת. אחד המאמרים אשר קראתי תיאר טכניקת מיימו לשידור וקליטה בעלת ביצועים מצויינים. אני מדמה אותה במחשב, מוודא במחשבי שביצועי המערכת הינם אמנם כפי שפורסמו במאמר, אך מגלה גם בטוב לבה של פורטונה, אלת המזל הרומית, שכשנתוני הערוץ לא ידועים בדיוק מוחלט, כפי שאמנם צפוי בעולם האמיתי (ובניגוד להנחה המובנית במאמר אשר קראתי), ביצועי המערכת מידרדרים קטסטרופלית. חיוכה של פורטונה חשוב כי איתור בעיה מעניינת מהבחינה העסקית קריטי לא פחות מפתרונה; עדיפה לרוב בעיה המחפשת פתרון מאשר פתרון התר אחר בעיה.

 

לשווא אני מחפש מאמרים ברשת אשר מתארים את התופעה המשונה הזאת, אני משער על כן שעליתי על בעיה לא נודעת, ומחליט להתמקד בה ולנסות לפותרה.

 

הבעיה מציקה, מציקה, ומציקה. תודעתי וכל אשר נחבאת תחתיה כנועים לה. משוואות וטכניקות מתמטיות מקיפות אותי מכל עבר. כך במשך שבועות. ושוב, כפי שקורה לי לעתים קרובות , בבוקר בהיר אחד, הפעם תוך צעידה עם דפנה לאורך שפת הים בחוף הצוק, צץ לו לפתע, מעבר לאחד הצוקים, רעיון מבטיח לפתרון. אני מפתח את המשוואות, עורך ניסויים במערכת הדימוי ומגלה שזהו אכן פתרון נאה.

 

אני מחליט לפרסם מאמר המתאר את הבעיה ואת פתרונה, וזאת לא לפני שאני מגיש בקשת פטנט להגנתי. לקורא פטנטים לראשונה יתגלה שאלו מנוסחים בלשון ארכאית משפטית ומוזרה, מעין ז’רגון שכזה. אבל כבר לפני שנים גיליתי, כי לאחר קריאה של מספר פטנטים אני מסוגל לחקות את הז’רגון המשונה הזה ולכתוב בסגנונו ללא קושי. הדבר הזה חשוב כי הוא חוסך ממני אלפי דולרים, שכר טרחתו של עורך פטנטים איכותי; והוא חשוב גם כי הוא מאפשר לכתוב את הפטנט בדיוק טכני, ללא השיבושים בסגנון “טלפון שבור”, הצפויים בדרך הטבע בהעברת הרעיונות מהממציא אל העורך.

 

אני מגיש את בקשת הפטנט הזאת, הראשונה לי מזה כעשרים ושש שנים למשרד הפטנטים האמריקאי, מזמין את עצמי לאחר מכן לאחד הכינוסים של וועדת התקינה הדנה ברשתות אלחוטיות מקומיות ומציג שם (באלבוקרקי אשר במדינת ניו-מקסיקו), קבל עם ותעשיה, את הבעיה אשר איתרתי ואת אופן פתרונה. אני נפגש לאחר הרצאתי עם מהנדסים מהחברות הגדולות המשתתפות בכינוס. הם מסבירים לי שאמנם הבעיה מעניינת, וכך גם פתרונה המוצע, אלא שהתעשיה בחרה זה כבר גישת שידור-קליטה אשר עוקפת את הבעיה, ושעל כן הפטנט אינו בעל עניין עסקי רב עבורן.

 

עוברות שנים ספורות, המאמר מתפרסם, אני מציג אותו בכינוס בינלאומי חשוב בברצלונה, והפטנט מאושרר על ידי משרד הפטנטים האמריקאי ושוכב שם כאבן אשר אין לה הופכין. יוסי (קופמן, שותפי למיזם ההמצאות שלי באותם ימים) ואני עסוקים כעת בקידום ושיווק המצאתי השניה בנושא מיימו (עליה עוד אספר), והטלפון מצלצל בביתנו. חברה אמריקאית גדולה גילתה את הפטנט הנשכח, אני מתבשר, ומעוניינת ברכישתו. הם מציעים בעבורו מאה וחמישים אלף דולר.

לא התמקחנו. אחת, שתיים, שלוש – נמכר .