מרץ 2010. בילדותי האזנתי בשקיקה לסיפורים מופלאים אודות משפחתנו מצד אבא . סיפורים אלה נגעו בעיקר לבנו של “מייסד” שושלתנו, רב יצחק בן ניסן, מרחק כשניים עשר דורות מאתנו, ולסבי יצחק ניסנזון, דמות בולטת בקהילה היהודית והציונית בארגנטינה. על יצחק בן ניסן סופר שהוצע לו מטעמו של הצאר הרוסי פטר הגדול (לא פחות!) תואר אצולה (אשר אותו הוא סירב לקבל) ואילו בהקשר לסבי יצחק סופר, בין היתר, על חילופי הדברים המיוחדים בינו לבין אלברט אינשטיין תוך נסיעתם יחדיו במונית ברחובות בואנוס איירס. אנקדוטות צבעוניות אלו נטעו בלבי אמונה עמוקה, בין אם מוצדקת בין אם לאו, שענף זה של משפחתנו הינו אכן יחיד ומיוחד במינו, מעין משפחה נבחרת .

 

שורשיה של המשפחה בעיירה מז’יבז’ (Międzybóż ) אשר בפודוליה, מחוז בדרום מערב אוקראינה. העיירה ידועה בעיקר בשל פעילותו שם של הבעל-שם-טוב, אשר הגיע אליה במהלך המאה ה-18. ניסן, ראש שושלתנו ואשר על שמו אנו קרואים (ניסנזון, ניסני), הגיע לעיירה בסביבות 1690, ככל הנראה מאיטליה . אנו צאצאים של יצחק בן ניסן הנזכר לעיל. השמות יצחק, צבי ואליעזר הינם שמות נפוצים במשפחתנו. שנים חלמתי לבקר במקום, להתרשם מנהר הבוג הגובל בעיירה ושבמימיו הקפואים היה רוחץ עם שחר צבי, סבו של סבי יצחק, בטרם החל את לימודי התורה ואת פרנסת יומו, ולנסות לאתר סימנים כלשהם לשהות המשפחה במקום.

 

נסענו.

 

נפגשנו שם עם דודנו הרחוק, צבי בן ניסן, בקברו. אני מצרף מטה כמעט כלשונו את הדו”ח ששלחתי למשפחתנו הרחבה (בגרסתו העברית):

 

” השבוע ביקרנו, בתיה, דפנה, נועה (בתנו הצעירה) ואני, במז’יבז’ (MEDZHYBIZH ) שבמערב אוקראינה. חיפשנו אחר שרידים ואותות של משפחתנו, שהינה בעלת היסטוריה ארוכה במקום. הגענו לשם כ-320 שנה אחרי שראש ה”שושלת” שלנו הגיע אליה לראשונה, וכ-115 שנה לאחר שהענף שלנו במשפחה נטש אותה, למזלו הטוב, לטובת ערבות ארגנטינה.

 

כידוע, סבנו יצחק (ZEIDE ISAAC ) נולד בעיירה, היגר לארגנטינה בסביבות 1895 בהיותו כבן 10 עם אביו , סבא-רבא אליעזר ומשפחתו. שאר המשפחה נותרה מאחור, באוקראינה, וככל הידוע לנו נספו בשואה. רובנו גם מחזיקים בביתנו תצלום ישן (צולם ככל הנראה בסביבות 1895) של צבי בן אליעזר, סבו של סבא יצחק.

 

אנו יודעים ש”מייסד” השושלת, איש בשם ניסן, הגיע למז’יבז’ בשלהי המאה ה-17 (1680-1690 בקירוב). באותם ימים היתה מז’יבז’ עיר משמעותית בממלכה והיהודים קיימו בה חיי רוח (וחומר) תוססים. השם ניסן אינו נפוץ ביהדות אשכנז וישנה שמועה (לא מאושררת) שהוא הגיע למז’יבז’ מאיטליה.

 

כמו כן ידוע לנו שלניסן היה בן, יצחק, אשר בבגרותו היה בעל השפעה רבה על יהודים וגויים בסביבה. ליצחק בן ניסן הוצע תואר אצולה מטעם פטר הגדול, הצאר הנודע של רוסיה באותו זמן, בעקבות התרומה המהותית שלו בביצוע מיפקד אוכלוסין מטעם הצאר ב-1723 (פרטים על סיפור זה ואחרים, כמו גם תאור של השושלת במלואה, ניתן למצוא באתר של אבא https://liberal.org.il/%d7%a9%d7%95%d7%a8%d7%a9%d7%99%d7%9d/ ). אנו כולנו צאצאיו של יצחק זה, יצחק בן ניסן.

 

השמות יצחק, אליעזר וצבי הינם שמות חוזרים במשפחתנו, עד עצם ימינו.

 

בסיורנו סרקנו ביסודיות את כל מצבות הקברים ברות קריאה בשני בתי הקברות בעיירה, הישן והחדש (ס”כ מעל אלף קברים מתוך אלפי קברים המצויים במקום ואשר לא ניתן לקראם). כמו כן ערכנו סריקה יסודית בארכיון ממשלתי אוקראיני בעיר השכנה חמלניצקי (מצאנו שם תעוד מלא, בעברית, של לידות, פטירות וכד’ בעיירות היהודיות באזור, אך רק של שנת 1844—כל שאר השנתונים נשמדו בשריפה).

 

בבית הקברות הישן מצאנו (למען הדיוק ההיסטורי – בתיה היא זו שמצאה ) את קברו של צבי בן ניסן אשר נפטר בשנת 1768 (תקכ”ח על פי ספירה עברית). מאחר וניסן הינו שם נדיר באשכנז (למעשה לא ראינו שם זה באף אחד מאלפי השמות שסרקנו בשהותנו- בקברים ובארכיון) ומאחר שצבי הינו שם ידוע וחוזר במשפחתנו אנו בטוחים כמעט שזהו קבר משפחתי. שנת הפטירה מתאימה בקירוב לשנת פטירה אפשרית של יצחק בן ניסן, אחיו של צבי, אשר סביר שהיה איש בוגר בשנת 1723, שנת המיפקד. כך שהגענו כנראה לדוד, בנו של מייסד השושלת ואחיו (אולי אחיו הצעיר) של יצחק בן ניסן, מאבות אבותינו.

 

צבי בן ניסן קבור כ-12 צעדים מצפון לקברו של הבעל-שם-טוב (הבעש”ט), מייסד תנועת החסידות ביהדות. ידוע לנו שבני משפחתנו היו מחסידיו. מאחר והבעש”ט נפטר שמונה שנים לפני צבי בן ניסן (כלומר ב-1760) הרי ברור שהכירו זה את זה, זה כתלמידו של זה.

 

אני גם חושב, על סמך מניין שנים סביר בין דור לדור (25-30 שנה), שהשושלת ארוכה בכשני דורות מעבר לרישום שבידינו (אתר של אבא, לעיל). האישים החסרים ככל הנראה חיו לאחר יצחק בן ניסן (שהמידע עליו נראה לנו מבוסס ואמין) ולפני צבי, סבו של סבנו יצחק (האיש שבצילום).

 

סופם של יהודי קהילת מז’יבז’, כמו של רוב יהודי מזרח אירופה, הינו טראגי. הנאצים הוציאו להורג כ-3500 יהודים, כמניין תושבי העיירה בתקופת המלחמה. כ-1000 מהם קבורים בקבר אחים על גדות הנהר בוג, לשם הוצעדו בבוקר יום שלישי ה-22 בספטמבר 1942 לקראת רציחתם. רק אחדים יחידים שרדו, בסיוע אמיץ של גויים בסביבה (סיפור מרגש על הינצלה של אחת ברוניה, ניתן לקרוא ב http://www1.yadvashem.org/untoldstories/medzhibozh/medzhibozh.html ). כיום חיים במז’יבז’ שני יהודים בלבד, קשישים.

 

ועם זאת, כפי שמכתב זה מוכיח, אנחנו עדיין כאן, חיים ובועטים.

 

באהבה, וחג חרות שמח,

 

דני”

 

ספטמבר 2010. שנה זו, 2010, הינה שנת שורשים. מאוקראינה הקפואה ועד ערבות דרום אמריקה. לאחר סיור בקוסקו, העמק הקדוש ומאצ’ו פיצ’ו אשר בפרו, דפנה ואני נוחתים, בדרך עקלקלה , בעיר קאטאמרקה. זוהי עיר הבירה של מחוז ספר, דל ומדברי בשם זה בצפון מערב ארגנטינה, דרומה למחוז סאלטה המוכר ומתויר הרבה יותר.

 

ביליתי במחוז זה שנים מכריעות בילדותי: כיתה א’ ומחצית כיתה ב’ (בית הספר נהרס ונסגר במהלך לימודי בכיתה זו עקב שטפון בנהר הסמוך) בכפר אינדיאני קטן, עני ונידח; וכיתות ה’ עד ח’ (כולל דילוג על כיתה ו’) בעיר קאטרמרקה עצמה. בעלייתנו לארץ, על סף גיל שלוש עשרה, הותרתי מאחורי חברי ילדות ונשאתי עמי מטען עשיר של זכרונות.

 

אנו משוטטים בעיר; אני עוצר וחוקר הולכים ושבים שאנו פוגשים ברחוב באקראי – האם מכירים אדם בשם קרלוס סקו. קרלוס היה חבר קרוב שלי, יחדיו דילגנו על כיתה ו’ לאחר למידה מאומצת במהלך הקיץ. שיחקנו שחמט, סופטבול (גרסה מעודנת של בייסבול האמריקאי), קפצנו לגובה; ציירנו פרסומות לריבה, היינו בני בית בביתם של משפחת סקו; אורי אחי, ככל הזכור לי, היה מאוהב באחותו הקטנה של קרלוס.

 

אנו עוצרים וחוקרים, מעלים חרס בידינו, אך לא מתייאשים.

 

בסביבות השכונה בה התגוררנו אי אז אני נכנס לבית קפה ושואל; לא, הם לא מכירים את קרלוס, אבל הם יחסית חדשים באזור. כדאי אולי לשאול את האיש ההוא, בן גילנו בקירוב, אשר מעבר לכביש, ואשר הינו מוותיקי השכונה. אני חוצה את הכביש ושואל; האיש לא מכיר את קרלוס אבל אחיו של קרלוס, ראובן סקו, למד עם אשתו בבית הספר התיכון. הוא מציע שנלך לביתו, עשרות מטרים ממקום עומדנו, ואשתו תתן לנו פרטי קשר אל ראובן. אחרי יממה של חיפושים זו התקדמות גדולה! אנו צועדים אט אט לביתו ובדרך אני מספר לו שאמנם גרתי מספר שנים בעיר הזאת, אבל הגעתי אליה מכפר אינדיאני קטן. מעניין, הוא אומר, גם אני הגעתי לכאן מכפר אינדיאני קטן. לכפר האינדיאני הקטן שלי קוראים פאלו בלאנקו (PALO BLANCO, “חורש לבן” בספרדית) אני אומר. משונה, גם אני באתי לכאן מפאלו בלאנקו הוא אומר. אם כך, אני אומר, יתכן שאתה זוכר את אבא שלי; האיש מביט בי ממושכות, במבט עז, מרוכז, ואומר לי “NO ME DIGAS, NO ME DIGAS, SOS NISSENSOHN ! ” (אל תאמר לי,אל תאמר לי – אתה ניסנזון ! ).

 

הזמן עמד מלכת.

 

נרגשים עדיין עד דמעות ישבנו בביתו. שמו חוסה לובוס (JOSE LOBOS ), והוא, כך מתברר, בנה של המורה שלי מכיתה ב’. הוא מבוגר ממני בשלוש שנים (דבר משמעותי בשנות הילדות; זו אולי הסיבה שלא זכרתי אותו) ומספר לי שכאשר נחנכה מערכת ההשקיה, הפרוייקט העיקרי שאבא פיתח עבור תושבי הכפר, נערכה חגיגה גדולה, ואבא הוזמן בכבוד גדול לרקוד מחול אינדיאני עם החוגגים.

 

אנו מתכוונים לצאת למחרת לביקור בכפר האינדיאני, המרוחק כ 400 קילומטרים מעיר הבירה. חוסה משרטט עבורנו מפה מפורטת של הכפר, הכולל את ביתנו, את בית משפחתו שלו, את בית הספר הישן אשר נהרס בשטפון. הוא כיום בתפקיד בכיר במשרד הממונה על תשתיות התחבורה במחוז והוא מטלפן לאחד מפקודיו השוכן בעיירה הקרובה, מרחק כמאה קילומטרים מפאלו בלאנקו, ומפציר בו שישגיח וישמור עלינו במסענו. קבענו להיפגש שוב, הפעם בישראל. אנו מקבלים מאשתו את מספר הטלפון של ראובן סקו. אבל אין בו צורך. בחוזרנו למלון מסתבר שהעיר כולה טרחה עבורנו: מצפה לנו ההודעה מאחד מיהודי העיר, אשר הוזעק לסייע על ידי אחד מאותם אנשים שחקרתי ברחוב מוקדם יותר. ראובן סקו יבוא אלינו למלון לפגשנו באותו ערב.

 

התרגשות עד דמעות.

 

עדיין ספטמבר. לאחר ביקור מרגש בקאטרמרקה ובפאלו בלאנקו אנו בדרך למפלים הכבירים אשר בקרבת פוארטו איגואסו (PUERTO IGUAZU ) שבמחוז מיסיונס (MISIONES ). עולים על אוטובוס לנסיעה ארוכה, בת כיממה. האוטובוס הינו בעל מושבים מתכווננים, ספק מיטות; זו הדרך המקובלת לנסיעות ארוכות בארגנטינה, אשר מערכת הרכבות המפוארת שלה עמדה זה מכבר מלכת. באוטובוס יש דייל, תפקידו לבדר את הנוסעים במהלך נסיעה כה מתישה, אנו משחקים במשחק בינגו ואני זוכה בבקבוק יין. השעה היא שעת לילה מוקדמת, והאוירה בין הנוסעים מתחממת.

אנו פותחים בשיחה עם הזוג היושב במושבים אשר לפנינו. אני מספר להם ששנות ילדותי הראשונות, מהיוולדי ועד גיל ארבע שנים, עברו עלי במחוז מנדוסה (MENDOZA ) בחווה ענקית ומבודדת בשם לוס מנוקוס (LOS MENUCOS). העיירה הקרובה ביותר לחווה, עיירה קטנה מאד ושמה חנראל אלוויאר (GENERAL ALVEAR ), מרחקה מהחווה כמחצית יום נסיעה בדרכי עפר. משונה, מכושף ומפתיע: אנו מצויים ברגע זה מעל אלף קילומטר צפונית ממנדוסה ועל אף זאת וכנגד כל הסיכויים הם עצמם מתגוררים בחנראל אלוויאר, הם אומרים.

אם כך, יתכן שאתם מכירים את בארביארי (BARBIERI ) אני, המתורגל כבר במפגשים כגון אלה, מפגשים מהסוג השני , שואל. חוותנו המנותקת, מימיה מי מעיין סמוך, תאורתה באה מחשמל המופק במקום מטחנת רוח קטנה (הרבה לפני שמשבר האקלים נתגלה ועלה לכותרות), והקשר היחיד שלה עם העולם החיצון היה באמצעות משדר חובבי רדיו בגלים קצרים. בארביארי היה שמו של חובב הרדיו היחיד בחנראל אלוויאר. כאשר אני או אורי אחי חלינו אמא היתה יוצרת קשר עם בארביארי, מתארת לו את תסמיני מחלתנו; הוא היה נוטש את תחנתו, מעביר את הנתונים לרופא העיירה וחוזר אלינו עם הוראות טיפול.

השם הזה, בארביארי, הדהד באוזני כחלק בלתי נפרד מילדותי המוקדמת, בן ארבע לכל היותר, בחווה. ואכן כן! הם מכירים את משפחת בארביארי, האח חובב הרדיו מתגורר כעת בבירת המחוז, אבל אחיו עדיין חי בעיירה. יעברו שניים שלושה שבועות, ארבעת ילדינו יצטרפו אלינו להמשך הסיור, ואנו נגיע לחנראל אלוויאר ומשם ללוס מנוקוס. אשוחח, שיחה נרגשת ומלאת געגועים, עם אחיו של בארביארי שלנו. אמצא את בית החווה בדיוק כפי שעזבנוהו אי-אז ב 1954, עם קשת שברי השיש כשער כניסה, והחלונות האופקיים בסגנון פרנק לויד רייט, ובהם חלון חדרי שלי.

לפני הכניסה לביתנו אומר לילדי: כעת נפתח את הדלת וניכנס, מימין לדלת נראה אח, מעליה מדף, על המדף כוס ובכוס מצוי ליקר מקושט בעלה כותרת של וורד; נכנסנו, האח המתינה לנו, המדף מעליו גם הוא במקומו, הכוס והוורד זה שנים שאינם.