1954. אני כבר גדול, כמעט בן ארבע. המשפחה הרחבה החליטה זה מקרוב לקטוע את הפסדיה ולנטוש את חוות “לוס מנוקוס” בה גדלתי מאז לידתי. זוהי חווה ענקית, 75 ק”מ אורכה ו-15 ק”מ רוחבה המשתרעת במחוז מנדוסה בשיפולים המזרחיים של שרשרת הרי האנדים. החווה נרכשה עלי ידי סבא יצחק ניסנזון, בתחילת שנות הארבעים; מלחשים במשפחה שמטרת רכישתה היתה לשמש מקלט ליהודים, בין אם פליטים מאירופה ובין אם יהודי הקהילה היהודית בבואנוס איירס, במידת הצורך וככל שהתפתחויות המלחמה הגדולה יחייבו זאת .

 

אבא התנדב, בתום המלחמה, לפתח אותה כלכלית; נתגלו בה מחצבי שיש איכותי ובמשך שש השנים האחרונות, החל עוד טרם לידתי, מנסים לחצוב בשיש ולהובילו לשווקים. ההובלה לעיירה הקרובה, חנראל אלוויאר, נעשית בדרכי עפר טרשיות וארוכות, המשאיות לא עומדות בנטל. כעת החווה ננטשת וכך גם הבית הקטן, היפהפה שאבא בנה עבור משפחתו הצעירה (הכוללת גם את אמא ואת אחי הצעיר אורי).

אנו חוזרים לעיר הגדולה, ומשתכנים בבית, מוטב לומר הארמון, ברחוב אמיליו מיטרא 232, בו מתגוררים, לצד מספר משרתות, סבא יצחק, סבתא סופיה והדוד ראובן, הצעיר מבין שבעת ילדיהם.

אני נכנס לבית לראשונה, מוצא עצמי מול גרם מדרגות שיש רחב, ובתום העליה המייגעת, בהפנות מבטי ימינה אני עומד משתאה: לפני פסל שיש לבן, עמלקי, של איש ענק בעל זקן ענק, לבן אף הוא, ושתי קרניים קטנות ומשונות מבצבצות מקודקודו. האיש יושב על כסאו, מחזיק מעין ספר תחת ידו הימנית ומביט אלי, לשמאלו, מבטו חמור. זהו משה רבנו, יסבירו לי . איני יכול להתיק מבטי ממנו, ובכל רגע פנוי אני מסתופף לרגליו ומנסה, ללא הועיל, לטפס אל חיקו. כמה גבוה הוא, כמה רם.

 

1991. חולפות ביעף שלושים ושבע שנים. אני עובד בחברת אלישרא ונוסע לצ’ילה במסגרת עסקית. לפני מספר שנים הייתי אחראי לפיתוחו של מערך עיבוד האותות הספרתי של מערכת לוחמה אלקטרונית ימית. אלה הימים הראשונים שלאחר תום שלטונו הרודני של אוגוסטו פינושה בצ’ילה, ודגם מהמערכת הזאת נרכש על ידי הצי הצ’יליאני. אני אמור להדריך את קציני הצי ברזי המערכת.

 

יש בנסיעה פן אישי רגיש: ארגנטינה וצ’ילה מסוכסכות זה שנים בענייני גבולות ולא פעם פורצות ביניהן תקריות ירי. אני מקפיד על כן, עם הגיעי, להצהיר בפני מארחי שאני יליד ארגנטינה, שאין לי זיקה לאומית אחרת מלבד אשר למדינת ישראל, ושבכוונתי לבקר את משפחתי בארגנטינה, אשר לא ראיתי זה עשרות שנים, בתום מלאכתי. הדברים הגלויים מתקבלים בהבנה וברוח טובה. בערב הסיום אני מקפיד להזמין את הקצין האחראי על הארוח שלי לחדרי במלון ואני מוסר לידיו, בטקסיות נאותה, את כל התעוד הקשור למערכת אשר אני נושא במזוודותי. את כל הסודות אני משאיר מאחורי.

 

אני טס מסנטיאגו לבואנוס איירס וחולף בגובה רב מעל מחוז מנדוסה; אי שם תחתי, במחוז, משתרע השטח הנרחב של החווה, של החווה שלי. בבואנוס איירס אני אורח רצוי, בפרט אצל שלוש דודותי, אחיותיו של אבא. דודה מרים, אמא של אריאל השוהה כבר שנים בפלורידה, לוקחת אותי לסיור בבית הקברות “לה רקולטה”, בו קבורים גדולי האומה, אשר סיפורים על חייהם למדתי בבית הספר היסודי. עם דודה נומה, אמו של אדולפו החי בשנים האחרונות באקוודור (בטרם חוזרו לארגנטינה), אני מסייר ב”פארקה צ’אקאבוקו”, פארק יפהפה, לא רחוק מבית ילדותי באמיליו מיטרא, אשר נהגתי לבקר בו לא מעט בהשגחתו של סבא יצחק. ודודה סוזנה מלווה אותי במסירות, יד ביד, למשטרה: אני נחשב מזה שנים לעריק מהצבא הארגנטיני ועלי לעבור הליך משטרתי לשם “הכשרת” דרכוני; דודה סוזנה עורכת דין בעלת מוניטין מסוים, והיא תסייע לי לצלוח את ההליך ולצאת ממנו על שתי רגלי, בריא ושלם.

 

הדודות רבות ככל הנראה ביניהן מאחורי גבי על זכותן להלין אותי בבתיהן, ואני מנווט את דרכי בזהירות. תורה של דודה סוזנה. אני מגיע בערב לביתה. בסלון, מבטי נתקל מיד בחפץ המונח על המזנון והנראה לי מוכר; זהו פסלון, בגובה של כשבעים סנטימטר, חיקוי של פסלו של משה רבנו מאת מיכלאנג’לו. לא יתכן אני אומר, לדודה ולעצמי, לא יתכן שזהו אותו פסל אדיר, מיתי, עמלקי בממדיו, הזכור לי מילדותי.

 

וכך עד היום. מדי היזכרי בפסלנו האהוב, שתי דמויות, שתי ישויות נפרדות עולות מיד בדמיוני, חיות בו-זמנית בדו-קיום ובשלום: האחת ענקית, גובהה מי ישורנה, והשניה, גמדית, כמעט ליליפוטית.