מרץ 2010. אנו חוזרים לקייב בירת אוקראינה מביקור במז’יבוז’, עיירת מוצאה של משפחתנו, משפחת ניסנזון. אנו מלאי חוויות. בשיאו של הביקור בעיירה תגלית מרגשת, קברו משנת 1768 של דודנו הרחוק, צבי בן ניסן, בנו של האב “המייסד” של שושלתנו אשר על שמו אנו קרויים.

 

אנו מטיילים ומתיירים בקייב מספר ימים, ושמים ביומנו האחרון את פעמינו לשדה התעופה, מרחק כשעה נסיעה ממרכז העיר. ראשית עלי להחזיר את רכבנו השכור, ועם ההגעה לשדה אני מחפש את החניון המתאים. חניון מימיני וחניון משמאלי ואני פונה שמאלה בצומת ומבין, לאחר מספר שניות, שהיה עלי לפנות ימינה. אני חוזר לשער היציאה מהחניון. על מנת להגיע לחניון ה”נכון” עלי לחצות היישר את הכביש; אלא שאני מבחין בתמרור ברור האוסר עלי חציה ישירה. אני מתלבט אם כך לאיזה כיוון לפנות. והנה אני רואה שוטר, מעבר לכביש, בכניסה לחניון הנגדי, העושה לי סימנים ברורים בידיו ומזמין אותי לחצות. שוטר זה שוטר, ואני מציית. אנו חוצים את הכביש, נכנסים לשער החניה, ואני מודה לשוטר במחווה בידי.

 

וכאן, תפנית בעלילה.

 

השוטר מסמן בידיו לחנות בצד הדרך, ניגש אלי, ובפנים חתומות שולף פנקס לרישום עבירות. הוא מדבר אלי באוקראינית ואני עונה לו בעברית רהוטה, כמנהגי במקרים כגון זה, בנסיון עיקש ונואש לנער אותו מעלינו. אלא שאף הוא עקשן. אני יורד מהרכב, צועד למסוף בשדה, פוגש את פקיד חברת ההשכרה, ומתאר לו את המצב. הוא, במבוכה ניכרת, מסביר לי שזו דרכם של חלק מהשוטרים בשדה; אין לו כל דרך לחלץ אותנו. האופציות בפני, הוא אומר, הינן לשלם לשוטר שוחד בסך 300 גריבניה (כ 40 ש”ח) ולסיים את העניין. לחליפין אני יכול לקבל את הדו”ח ולשלם את הקנס. אלא שאליה וקוץ בה: את הקנס יש לשלם בבנק, הבנק הקרוב הוא בעיר קייב עצמה, מרחק שעתיים הלוך וחזור, והמשמעות הינה החמצת הטיסה לארץ. נראה כי אין ממש חלופות, אנו בוחרים בשוחד.

 

בהגיענו לארץ אני כותב דוא”ל נרגז לשגרירות אוקראינה, מתאר את פרטי המקרה, כולל מקום ושעה מדויקים, ומציין שביכולתנו יהיה לזהות את השוטר תאב הבצע אם יראו לנו צילומים. בארצות מתוקנות מעשי השוטר הזה מכונים שחיתות, אני מוסיף וחותם בזה את מכתבי. אני שולח את המכתב, יותר בגדר “הוצאת קיטור”, וללא ציפיות; בכל זאת — אוקראינה.

 

אבל החיים רוצים אחרת:

 

ביום ששי בצהריים, ארבעה שבועות בדיוק לאחר חוזרנו, אנו מקבלים קריאת טלפון מהשגרירות; הם שואלים אם נהיה מוכנים לבוא אליהם למסדר זיהוי; מופתעים, דפנה ואני נוטשים את תוכניותינו לאותו בוקר ודוהרים לרחוב ירמיהו, לשגרירות. אנו נפגשים עם קצין הבטחון, הוא נבוך ומתנצל על התקרית, ומראה לנו צילומים; צילום ראשון, שלילי, צילום שני, בינגו.

 

אי שם בערבות אוקראינה, כך אני מדמיין, משוטט לו שוטר לשעבר, עושה וחוזר ועושה עד עצם היום הזה את חשבון נפשו. הוא לעולם לא יבקש עוד שוחד מאדם העונה בעברית רהוטה לאוקראינית שבפיו: העולם צועד קדימה.

 

אך כדאי לעשות קצת סדר: השחיתות לא הומצאה בקייב אשר באוקראינה.

 

1994. קאראקאס, וונצואלה, שנים ספורות לפני עלייתו של הוגו צ’אווס לשלטון: אני צועד עם דוברת, נציג חברת אלישרא במדינה זו, למשרד הפנים, על מנת להסדיר את עניין הויזה הזמנית שבידי כך שאוכל לצאת למחרת מהמדינה באופן מסודר.

 

שהיתי לפני מספר ימים בנסיעה עסקית בוושינגטון, ונמסר לי טלפונית ממטה החברה בארץ שיש בקאראקאס לקוח המעוניין במערכת של אורבקום שבאחריותי (ושעליה עוד נרחיב במקום אחר בהמשך), ושטוב אעשה אם אסע לשם. זו נסיעה לא מתוכננת, נדרשת ויזה לשם כניסה למדינה, והופניתי לקונסוליה של וונצואלה בוושינגטון על מנת להסדירה .

 

נחתתי בקאראקאס לפני יומיים. כבר בצאתי משדה התעופה הבנתי שזו מדינה מיוחדת. ברחוב, מול שער נמל התעופה, בולטת רחבת חניה. עשרות מוניות חונות שם באי-סדר מופתי. לא ניתן לאף מונית לצאת מהחניה מבלי שכל עשרות המוניות האחרות, ה”חונות” שם, ייאלצו לזוז לכאן או לכאן. ומעליהן, מעל מגרש החניה המאולתר הזה מתנוסס שלט ענק, בספרדית: “תמצית ההבדל בין אומות קטנות לגדולות הינו במשמעת של האזרחים”. איני יודע כמובן אם השלט נתלה שם בנסיון לחנך את נהגי המוניות, או שאי-הסדר הינו למעשה הפגנת הנהגים כנגדו.

 

דוברת ואני מגיעים למשרד הפנים.

 

תור לקבלת הטופס, תור להמתנה לשולחן קטן לצורך מילויו, תור למסירת הטופס, ועוד ועוד תורים, כהנה וכהנה. לבסוף אנו עולים במדרגות למשרד שהונחינו אליו.

 

מולנו יושבת פקידה חמורת סבר. היא בוחנת בקפידה את הניירת שהבאנו, ללא מלים, במשך מספר דקות ארוכות. לבסוף היא פותחת, “קוואנטו?” (כמה?) היא שואלת. דוברת מתלבט, לבסוף עונה “סינקו” (חמש). איני מבין כמה מה, וחמש מה, איני בטוח שדוברת עצמו מבין, אך אני נותן לו כמובן לנהל את העניינים. הפקידה הבכירה שוב מתלבטת קשות, היא עושה מספר חישובים על נייר בעפרון, אינה מרוצה בעליל מהתוצאות, ניגשת לשולחן השכן ומביאה משם מחשבון כיס ושוב מחשבת ומחשבת, ולבסוף מפטירה “מואי פוקו” (מעט מאד). עברו כבר כעשר דקות, אנו כנראה תקועים. דוברת, איני יודע אם בתכנון מוקדם או בהשראת פתע, שולף מכיסו שטר של חמישה דולר ומגיש לה אותו בסתר, מתחת לשולחן.

 

תוך שניות אנו בחוץ, עם האישור המיוחל . הוי! כמה יש להעריך את אשר יש לנו!