פברואר 2013. קו-טאו, תאילנד. אנו שוהים באי ההררי, הטרופי, הקטנטן, הקסום הזה כבר מספר ימים. בחרנו בו על היותו, בניגוד לרוב איי תאילנד, נידח ומבודד, מוקף מי בדולח שקופים ושוניות אלמוגים צבעוניות, עתירות חיים.

 

דילגנו לכאן מצ’אנג-מאי אשר בצפון המדינה. הצטרפנו שם לטיול ג’יפים בן מספר ימים. משתתפיו, מסתבר לנו במפתיע, ישראלים כולם. מדריכנו התאילנדי גוץ וקשוח, “אין אצלי פקה-פקה” הוא מזהיר את כולנו, בעברית צחה ועדכנית, בבוקר הראשון בטרם עליה לרכבים. עם יציאתנו לדרך הוא מתרכך קמעא ומשמיע לנו בג’יפ שלנו ללא הרף, בלא יכולתנו להתנגד ובקולי קולות, את כל מסכת שיריו של אייל גולן. יצאנו מהארץ אבל לא ניתן להוציא את הארץ מאתנו. צפינו במהלך הסיור במאבק אימתני בין נחש מים לאדם, סיירנו בחוות סחלבים בעלי אין סוף גוונים וצורות, התפעלנו מפילים המציירים ציורי נוף בדיוק מופלא על גליון נייר, ופגשנו בנערות יפהפיות ארוכות צוואר, בנות שבטים נידחים.

 

בהגיענו אל קו-טאו הובילה אותנו פקידת הקבלה אל חדרנו. החדר קצת רועש, היא מזהירה אותנו. יש לנו ארבעה ילדים, אנו משיבים לה לעניין, בנחת. אבל הרעש אינו רעש אלה טמטומי טם-טם על כל צעד, עדין ככל שיהיה, של שכנינו אשר בקומה ממעל. אנו חוזרים אל הקבלה, הפקידה מבינה מיד, ולאחר התלבטות קלה מקצה לנו חדר חלומי: זהו בונגלו מבודד, צמוד לחוף הטורקיז ובעל מזח משופע פרטי, רק שלנו, היורד במתינות היישר אל מי השונית.

 

גן עדן.

 

אני יורד אל המים, מסייר בנחת מצויד במסכה ובשנורקל. עשרות מיני דגים טרופיים, צבעוניים, רבים מוכרים לי בשמותיהם ואורחות חייהם מסיורי בשוניות ים סוף, חולפים מול עיני. אני מבחין בדג נקאי, המשוטט בראוותנות מופגנת בסמוך לתחנתו, מאורה קטנה בשונית. הנקאי הינו דג קטן, בעל פס שחור-כחול לאורך גופו המבהיק. הפס משמש כשלט פרסום עבור לקוחותיו. ולקוחותיו אלה הינם דגים ממינים שונים הגדולים לרוב עשרות מונים ממנו. הם מגיעים אל התחנה שלו כל אימת שהם חפצים בניקוי יסודי מטפילים למיניהם. והנה אני רואה דג תוכינון הקרב אל התחנה. זהו דג גדול, בעל פה דמוי מקור מעובה המקנה לו את שמו, והמתפרנס מנגיסת אלמוגים. התוכינון “נוחת” בתחנת הניקוי. אני מביט בו בפליאה. דג משונה הוא, אני חושב לעצמי. בים סוף כל דג המגיע לתחנתו של נקאי והחפץ בשרותו, משים עצמו במצב אופקי, רפוי ונינוח, ואילו כאן, התוכינון ניצב במאונך ופיו מופנה מעלה, מצב גוף לא טבעי בעליל עבור רוב הדגים. מכאן הטקס נמשך כבארץ: התוכינון פוער את לועו ומרפה את גופו, ואילו הנקאי מנקר ביסודיות כל סנפיר וכל קשקש, ואף מעיז ללא כל חשש ופחד לשהות עמוק בין מלתעותיו האימתניות. כעבור דקה או שתיים מסתיים הניקוי, התוכינון ממריא ונוטש את התחנה, ואילו הנקאי מחדש את שיטוטיו המופגנים, בכריזה והמתנה ללקוח הבא. מופתע מהתנהגותו של התוכינון, מיציבתו האנכית, אני מחליט להמתין לבאות. לא חולף זמן רב ודג גדול אחר קרב אל תחנת הניקוי. והנה שוב, הפתעה הפתעה, אף הלקוח החדש הזה מציב עצמו עם הגעתו במעומד כשפיו פעור כלפי מעלה. וכך, דג אחר דג, לקוח אחר לקוח, הפרוטוקול המוזר חוזר ונשנה. יציבתו האנכית של הדג מאותתת כאן לנקאי, ממש כמו שכיבתו האופקית בים סוף, שהוא מוכן ומזומן לטיפול. האם זוהי התפתחות אבולוציונית, גנטית, סימביוטית, אשר נולדה בנישה גיאוגרפית זו והמקיפה את כל מיני הדגים המטופלים על ידי הנקאי? האם זו התנהגות בין-מינית נלמדת, בה הנקאי שימש כמורה ומאלף? לפי-תאלה (THALE-PHI ), רוח הים התאילנדית, פתרונים.

 

יום רודף יום, דג רודף דג.

 

אני מוצא עצמי בים הפתוח, מרחק מטרים בודדים מצוק השונית, מתחתי קרקעית חולית. אני מביט סביבי, רק דגים ודגים אני רואה. נקלעתי לשוליה של להקת דגים ענקית, כמעין בועה תלת-מימדית. אלה דגים כחלחלים שקופים למחצה בגודל בינוני, ממין הקרוי כחל סהרוני (LUNAR FUSILIER, או מין מאד דומה לו). מהיותי צפר חובב אני יודע שבלהקות גדולות קשה לדבר על “מנהיג הלהקה”, אולי אף אין כזה. על כן, על מנת לשמר את לכידות הלהקה, כל דג צופה בלא הרף בשכניו הסמוכים ומחקה בדיוק רב, אך בהשהיה קלה הנובעת ממהירות תגובתם המוגבלת, את התנהגותם. לצופה מן הצד, התוצאה הינה מראה מרהיב של תנועה גלית מלאת נפתולים, כמעין מחול מרחבי . לא כך הדבר בלהקות קטנות, בעלות מנהיג מובחן. שם, לרוב, העיניים נשואות אל המנהיג המוביל, כולם מחקים אותו, ההשהיה אחידה, והמראה כתוצאה מכך הינו של להק הפונה הנה והנה כאיש אחד, ללא מראה גלי אופייני. לפתע אני מבחין, בשוליה החיצוניים של הבועה, בקבוצה בת כעשרה דגים הנראים שונים מהשאר. אני קרב אליהם ורואה שהם, כולם, מי יותר ומי פחות, מצולקים. לחלקם סנפיריהם קרועים או חסרים, לאחרים פגיעה בזנבם או בגופם. הפצעים עם זאת נראים ישנים, הצלקות מוגלדות, והדגים הפגועים משתלבים בתנועת הלהקה באופן מלא. אני צופה בדגים הפגועים כמהופנט. האם כל דג פצוע באשר הוא, בלהקה הענקית הזאת, נשלח על ידי כח נעלם אל המקום הזה, המשמש מעין בית חולים נייד? אני צופה, בוהה ותוהה. לפתע, אאוריקה! הבזק של הבנה: דגים אלה בשולי הלהקה הותקפו על ידי טורף, שמא כריש, אולי דולפין. הם נפגעו, אך לא אנושות. ימים רבים עברו מאז הפגיעה ופצעיהם כבר הגלידו. אך הימצאם כולם יחד מרמז על הממצא המפתיע, המופלא: כל דג בלהקה שומר על מיקומו המדויק בה, במשמעת ברזל, לאורך ימים רבים, אולי אף לאורך כל חייו .

 

כחיילים סיניים בצבאו של מאו.